עדיין פוגע

עיניים שלי. "כשהשיר הזה יצא לרדיו בפעם הראשונה, עוד לא היה לי זקן לבן", חייך יהודה פוליקר על במת הבארבי. "מאז, עברו 30 שנה ויותר. לא יאומן איך שהזמן טס". גם לא יאומן איך שההופעה הזו טסה – רק התחילה, וכבר עברו שעתיים.

"סתם" הופעה, כלומר בלי עילה מיוחדת כמו אלבום חדש להשיק או משהו למכור. כבר חמש שנים בערך, אחת לכמה חודשים, פוליקר מתמיד ב"משמרת לילה" – ליין ההופעות שלו בבארבי. הולך על בטוח – הופעה שכולה שיאים כי כל מהותה להיטים. גם המחוספס מלוטש, אבל לרגע לא שחוק. פוליקר מקצוען, אבל לא על אוטומט. חווה את השירים עם להקת הנגנים שאיתו. נניח, ניקי הכנרת העדינה והנמרצת, שכינרה לצדו לאורך כל השירים, חיה את ההופעה בהבעות פניה: רוב הזמן חייכה בהתעלות, לפעמים הרצינה – והכינור שלה הגיב בהתאם. "ניקי הקטנה והיפה שלי", השתפך פוליקר אחרי שבשיר "בכפיים בכפיים" הם נעמדו זה מול זו, גיטרה נצמדה לכינור, ראש הושק בראש. המוזיקה, כמו ברית אינטימית בין המחוללים אותה לבין החווים אותה כקהל. איך הוא שר ב"רדיו רמאללה" שב"אפר ואבק"? "זיכרונות מתערבבים בגעגועים".

רוקנרול התערבב ביוון. נוסטלגיה שלטה בכאן ובעכשיו, והקהל התמסר בריקוד אל שלטונה. פוליקר – כמו האביב – קַרן הבעות מתחלפות של שמש ושל עננים. כמו ב"הצל ואני" (שהוא כתב את מילותיו): "למה תמיד קירות מוגנים? למה צל כשאור בפנים"? הכריזמה שלו כיוצר, כמבצע וכאדם חוֹללה וחילחלה, בשירה ובנגינה – סולואים של גיטרה ושל בוזוקי, שהזכירו שבראש ובראשונה הוא נגן וירטואוז, שגם מפרגן לעצמו "שוויצים" מחויכים של "תצוגת יכולת".
בשיר "יום שישי" של להקת בנזין – ששיריה כיכבו בהופעה – כל הלהקה עמדה איתו בשורה. הקהל השתולל בקצב הרוקנרולי של השיר, שהאנרגיות השמחות שלו מכסות עד כדי קבירה את ייאושו: "אין לי דרך לברוח. לא יודע לאן".

הקהל לא רצה לברוח. הוא דבק במוזיקה. ריחות הנעורים – שנכחו פתאום במלוא צלילותם – עם טעם החופש הלמו את תחושת חג החירות המתקרב, ולרגע העלימו את השעבודים הגדולים והקטנים. "אין מחיר לחופש. לא יקנו אותי חינם", שר פוליקר בהדגשה ובהתכוונות, התאים והטעים את המילים ב"חופשי זה לגמרי לבד".

"זהו הזמן, זה היום, זה הרגע", הוא סיים את ההופעה עם השיר "התחלה חדשה" שיעקב גלעד כתב לבנזין, ואני יצאתי מהבארבי מאוהבת בהווה.

פורסם בגלובס ב-6.4.2017