לפעמים מרוב עטיפות נעלמת המהות. בין כלי הנגינה העשירים, בלהטוטי הטכנולוגיה החדישים של אולפני ההקלטות, במנייריזם ווקאלי מוחצן, עלולים לעיתים לשכוח שמישהו שר כאן שירים.
 
שבע שנים מאז אלבומו הקודם, יובל בנאי מוציא את "מעבר להרים" – אלבום סולו רביעי ובו הוא מתקלף מכל שכבות הקישוטים והאיפורים כשבנות הלוויה היחידות לשיריו הן גיטרות אקוסטיות. 35 דקות בלבד, עשרה שירים בלי פוזה. זהו המבחן האמיתי. איך אתה, האיש ששר, מסתדר בלי כל הפירוטכניקה, שנועדה להסתיר את חסרונותיך, ובכך ממיתה את האמת. 
 
בנאי, שיצר את האלבום בגליל, הכניס אליו את רוח המקום – צחה, עניינית, שקטה ונעדרת התפלספות עיבודית. "לפעמים החיים הם יפים בלי להסביר, בלי דימויים", כך שר ב"בחצר של אלינור", שבו הוא מתנתק מהעבר ומהעתיד ("אין קדימה, אין אחור") ומשתכר, אבל לא מאלכוהול עירוני, אלא "מהפריחות מהצבעים על המרפסת". וכך גם בשיר הסיום, "אם יש עוד אהבה" ("אנחנו כאן ועכשיו. לא מביט לאחור"). התוצאה: שירים שנשמעים כאילו שרו אותם ליד המדורה, מלווים בגיטרות, בשריקות ובמפוחית בודדת (בשיר הדקלומי "בשר ודם"). בנאי – ביחד עם אלן מון, שותפו להפקה המוזיקלית, ועם המעבדים נאור דיין, נושי פז, אורי כנרות, אמיר פייס ועמיר לב – הוציאו חוויה צנועה, מינימליסטית ואינטימית, אך המתינות שלה לא מחפה על אדישות. שיר הנושא, "מעבר להרים", שנשמע כמו שיר של עמיר לב, בעיקר משום שעמיר לב אכן כתב והלחין אותו, מתאר בטון מחאתי אלימות-אטימות ישראלית. הצלילים השקטים משמשים כאן בתור המחשה מדויקת לפער שבין עוולות שמתרחשות במרחק כה קצר מאיתנו (מעבר לקו הירוק) לבין ההכחשה-הדחקה שלהן. וישנם משברים אישיים (למשל בשיר "הדממה" וב"רחוק רחוק", שגם אותו כתב עמיר לב), שגם הם מתחבאים בתוך השקט.
 
יש באלבום גם פזמונים עליזים יותר, במקצבי קאנטרי, ובדומה לאלה הנוגים הם מדגישים את העובדה שבנאי עומד במבחן המוזיקאי – שירים שעוברים היטב גם בהגשת נטו בסיסית. הבעיה בפשטות היא נטייתה להפוך לפעמים לפוזה או למוטציה המסוכנת יותר – שיעמום. בנאי אומנם לא נכשל בפוזה מזויפת או באחותה היומרנות, אבל לעיתים השלווה שב"מעבר להרים" מרגיעה עד כדי רדימות. כך בשירים כמו "סג'רה" או ב"לך אחרי הלב" – שיר עצות מאב לבן, שאומנם כנותו חיננית ("תקשיב לאבא ילד"), אבל באותה מידה גם מנמנמת מקלישאות ("עשה מה שאתה אוהב, לך אחרי הלב… לך תוריד כוכב… לך תמיד אחרי האור… לתואר אין שום ערך").
 
לאלבום מצורף דיסק בונוס, שבו קליפים לשניים משירי האלבום, ושלושה שירים – אחד מהם גרסה אינסטרומנטלית ל"ג'וליה", ושני שירים נחמדים, שקרובים לאלבום בסגנונם וברוחם, ולא ברור מדוע בעצם לא נכנסו אליו מהדלת הקדמית. גם הצד הוויזואלי מתמיה מעט. צבעי השחור-לבן שבהם מצולם בנאי, הופכים אותו לאפרורי, והבעת ההתמסרות למוזיקה היא כמו של מישהו שפלשו לפרטיותו, ובמקרה הזה התחושה איננה נעימה.
 
ומה הלאה? בשיר הסיום, "אם יש עוד אהבה", מצהיר בנאי: "עוד פרק עובר, ויבואו אחריו אחרים". מעניין אם הגליל יהיה בהם בית קבע או תחנת מעבר.        
 
"מעבר להרים", יובל בנאי,  "התו השמיני"

פורסם ב-ynet ב-9.4.08