בימים של אריזות נוצצות, שמתקיפות את העיניים בברקים אגרסיביים של ויזואליה, מוזר להתבונן בעטיפת אלבום הבכורה של יוני פוליקר. אין ספק שהיא לא מזמינה להאזנה. האפרוריות הבוטה שלה מרתיעה, והשם, "כלום", מעורר את התהייה "אז למה בכלל לטרוח"… אבל אז מקשיבים למוזיקה ומתברר שבניגוד לשם, יש בו הרבה. פוליקר, יוצר מסקרן, כתב והלחין את השירים, וגם הפיק מוזיקלית את האלבום, עיבד אותו וניגן בגיטרות, בבס, בבוזוקי ובקלידים, ואת כל אלה הוא עושה בכישרון.
 
יש לו קול חם, מעורר אמפתיה, חזק אך פגיע, והוא דינמי, כלומר מתפתח ומקבל את הבעתו בהתאם לתוכן. במהלך השיר "לא יודע מי אני", למשל, הוא מצטרד ועולה שלב בסולם הזעקה המוחצנת.
 
שיריו של יוני פוליקר עוסקים בכמיהה, אך גם ברתיעה, מהחום ומהכפור שמעניקים ומונעים הורים ובני זוג. "הבית גר בי והוא פוגע", הוא שר ב"ילד של אוויר", ובשירים אחרים מתמקד עוד יותר במקורות הפצעים. בשיר "חלב חמוץ" הוא מתאר בתובנות מפתיעות בעומקן הרגשי את הקשר הסבוך בין בן לאמא שלו. בשיר המפויס "בוא נשכח" זה כבר האבא, והוא מסתיים בנקישות שנשמעות כמו הלמות לב אחרי סולו גיטרות חשמלי ממושך וחודרני. זה המקום לציין את כישורי הנגינה המרשימים של יוני פוליקר, שניכר שלוטשו במשך ארבע שנות הופעות בתור הגיטריסט של יהודה פוליקר, הדוד שלו.      
 
ולמרות הכישרון העקבי, האלבום עצמו לא אחיד ברמתו. רוב השירים טובים, חלקם אפילו מעולים ("ילד של אוויר", "חלב חמוץ" ו"בוא נשכח"), אבל כמה מהם חלשים, למשל השיר "תשובה", המתאר סתמיות, אבל גם משקף אותה והופך בעצמו לסתמי. המילים שלו אומנם מתהפכות בשלב מסוים לכיוון מעניין – "כן, זה סתם. העולם לא הוזה לשם", אבל המנגינה אינה מתהדרת בייחוד. 14 שירים יש באלבום – תפוקה רבה גם לאלבום שאיננו ראשון. מפיק סמכותי וקפדן היה מדלל את השירים, שבוודאי הצטברו, להוטים כבר לצאת לעולם, ומחליט איזה מהם ראויים להיכלל באלבום הראשון. אבל כאמור, יוני פוליקר הוא המפיק של עצמו, וככזה לא הציב תמרור "אין כניסה" לשירים חסרי הייחוד. לפעמים אלבומי בכורה אינם סובלים מחוסר בשלות, אלא מעודף מוטיבציה. אלבום קצר יותר, אך מהודק רק מהשירים החזקים, היה הופך את "כלום" למצוין. אבל גם ככה נעים להקשיב לאלבום שבמקום לנצוץ מבחוץ הוא מבריק בפנים. 
       
"כלום", יוני פוליקר
 
פורסם בynet ב-6.11.08