"שמע קולי", האלבום החדש והיפהפה של מאיר בנאי הוא ההוכחה לכך ששירים טובים הם שירים טובים, ולא משנה הסגנון שלהם, במקרה הזה שירי קודש ופיוטים. בהופעת הבכורה שלו בתל אביב (יום שלישי השבוע, 12.2.08, "צוותא") היו הרבה ראשים מכוסים במרכז האולם ומעט (יחסית) ראשים גלויים בקצוות.
 
הוא פתח בכמה שירים מהאלבום החדש, ואז המשיך ל"אהבה קצרה". הטבעיות המרהיבה שבה עבר מסוג אחד של קודש למשנהו רק הוכיחה שבשבילו הכל מהות אחת שלמה. "לך אלי תשוקתי, בך חשקי ואהבתי. לך לבי וכליותי, לך רוחי ונשמתי" לצד "רוח בשדרה, את כאן  לצידי. לילה יעבור בביתך או  בביתי. ובנגיעה, יש בה גם תקווה, שאת האחת שחיפשתי בדרכי".
 
איך הגיב הקהל מכוסה הראשים לשירי האהבה, לאו דווקא לבורא העולם? האם כבר ניכסו אותו – מכוסה ראש גם הוא, במגבעת – לעצמם? האם ציפו לערב שלם של פיוטים? האם התפתלו בכיסאותיהם, או אף עזבו במבוכה או במחאה? לא. הם חייכו ומחאו כפיים, מביעים פתיחות רבה הרבה יותר מהכתב ההוא, שבאחד העיתונים קונן באחרונה על כך ש"איבדנו את מאיר בנאי", או משהו כזה.   
 
ומכאן הוא המשיך לרצף שיריו-להיטיו המוכרים והאהובים, עם נגנים שהפגינו עוצמה בהתבטאות שלהם לצד הקשבה והתמסרות, כל אחד בכלי הנגינה שלו: יוסי מזרחי בגיטרה, עמנואל סלונים בבס, דוד עדה בקלידים ומוטי מזרחי בתופים. כשמאיר בנאי שר את "וביניהם", השיר נראה לי נבואי ממש – תופעה שנוטה להתרחש בכל אומנות אמיתית, כשהיצירה מקדימה את העתיד להתרחש אצל יוצרה, ולפעמים גם מעבר אליו. "וביניהם, וביניהם, אני הולך, ואז חוזר. יש בי מזה, וגם מזה. יש בי שניהם". כל כך רציתי לגור בתוך השיר הזה.
 
הוא, לעומת זאת, המשיך הלאה, שר בהתכוונות את "אל תלכי מכאן": "שאת יפה זה את יודעת, ואת אישה כל כך אישה", ובאותה מסירות ברך בקול רם על בקבוק המים "שהכל נהיה בדברו". מכוסי הראש, שנדרכו מתוך הרגל ברגע שקרב אליו את הבקבוק, ענו בהדגשה מלאת הקלה: "אמן".
 
אחר כך הנגנים ירדו והוא נשאר על הבמה לבד, עובר לקלידים. "אני מאוד מתרגש", הוא אמר. "וגם הלהקה. ואני יודע שגם אתם". כשהשמיע את הצלילים המקדימים הבכתי את עצמי כשידיי יצאו משליטה ונצמדו-נפרדו-נצמדו זו לזו ברעש, אבל מיד הצטרפו אליהן מחיאות כפיים נוספות, ובעקבותיהן המילים:  "כביש אספלט, מול חומה, קבצנים בפינה. אני צועק בכל העיר, שיסתכלו עלי, רק עלי"… המתח נבנה בהדרגה לקראת השיא, והנה הוא מגיע, ה-"גשם" שבפזמון, הגשם שלפני כעשרים שנה הפך אותו לכוכב. אבל מה קרה לו? הוא השתנה לגמרי.  במקום לעלות לגובה, הוא יורד לקול נמוך – "גשם, רד כבר גשם". מה אירע לגבר הצעיר שצעק בגשם את ישותו? האם ההתבגרות מיתנה אותו עד כדי השלמה חרישית? זה לא הסתדר עם האנרגיות הרוקנרוליות שהבעירו קודם את הבמה, אבל אז הגיע הפזמון בפעם השנייה, והביא איתו בסופו של דבר את פורקן הזעקה.        
 
ושוב פיוט. "אני יכול להסביר אותו, אם תרצו", הוא הקדים. "אבל אין צורך. טוב, אני אסביר" – והוא ניגן על הגיטרה הצמודה שלו את הצלילים שקודמים למילים. ואז הרחיב את הנגינה. "הנה, הסברתי לכם".
 
ומתישהו התמקם על התופים, ותופף עליהם תוך כדי ששר את "לב סדוק":
 
הזמר הוא אחיו של המתופף
והם מנגנים כל ערב ביחד
במועדון המים זורמים
ועל הבמה הוא נדלק, הוא עומד שם ושר

שכל זה כי אין אהבה…  
 

שעתיים חזקות ביופיין עברו, כולל ההדרנים שמסגרו את ההופעה בטקסטים הדתיים, אבל ההדרן הראשון היה דווקא השיר "אליה". 

משקפיים כהים
חול בשיער
שקט פרוע.
במגרש מנגנים
שני אנשים
קצב קבוע
עיר בלבן
כמו סרט ישן
ריח מתוק
הוא בא מרחוק
אליה

ואותם משפטים
זה מתחיל או זה נגמר
רק עכשיו, אין מחר
קחי הכל או שום דבר

הכל, ברור שלקחנו הכל. מזה וגם מזה. משניהם.