"אוף, מה יהיה"? חשבה בייאוש נינט טייב, חיילת אלמונית מקריית גת. "אני רוצה לשיר! ואני רוצה שכולם ישמעו אותי שרה ויכירו אותי"! במקום לקטר, הבחורה השאפתנית התחילה לנסות. בסביבתה הקרובה נינט כבר היתה ידועה ובלטה במקהלה המקומית, בטקסים ובתחרויות האזוריות, אבל היא שאפה לתהילה המונית, והדרך היתה הטלוויזיה. ואכן, באסרטיביות שלה, היא הגיעה לשם: מקום ראשון ב"קולות וצלילים" – התחרות לגילוי כשרונות צעירים של הטלוויזיה החינוכית. זה לא עזר. נינט עדיין לא היתה מפורסמת, גם כאשר זכתה במקום השלישי ב"המלך הבא" – תחרות מוזיקלית של "יס".

עד כאן מדובר בעובדות אמיתיות, ומכאן המציאות מתפצלת לשניים. התסריט השני אכן התרחש במציאות. בשנת 2003 נינט הגיעה לתוכנית טלוויזיה חדשה –  שנקראה בהתחלה "לא נפסיק לשיר", ואחר כך, תוך אימוץ פורמט של תוכניות דומות בחו"ל, כמו "פופ איידול" ו"אמריקן איידול", השם שלה התחלף ל"כוכב נולד". היא זכתה במקום הראשון, ומיד הגשימה את חלומה ופרצה לתודעה הקולקטיבית בעוצמות חזקות, שממשיכות לפעול עד היום.

אבל אנחנו בתסריט הראשון, שמנסה לנחש מה היה קורה אלמלא נוצרה "כוכב נולד". האם גם אז נינט היתה נודעת בציבור באופן שבו היא מוכרת גם היום?

השאלה מתחדדת לנוכח העובדה שמאז קיומו הוטחו ב"כוכב נולד" – התוכנית והפורמט, טענות שהאשימו אותו, באופן בוטה וחמור, בהרס התרבות הישראלית, או לפחות בניוון שלה. אמרו – ואומרים – עליו שהוא ממחזר יצירה ישנה במקום לעודד יצירה חדשה ומקדש חפיפניקיות ושטחיות, באמצעות קיצורי הדרך שהוא מציע, במקום חריצות ויסודיות, במסלול הארוך, המלא.

נכון. התוכנית מגישה גרסאות כיסוי מקוצרות לשירים מפעם, אבל הצד השני של התופעה הזו הוא גילוי חלק מהאוצרות התרבותיים של המדינה, שלא ידועים לאוזניו של הדור הצעיר. הטענה על דיכוי היצירה החדשה הופרכה כאשר בעונות האחרונות הבליטו בתוכנית משתתפים שהם בעצמם יוצרים ודרבנו אותם להשמיע את יצירתם המקורית: ג'קו אייזנברג וישראל בר-און שזכו במקומות הראשונים בשירים מקוריים שלהם, הם דוגמה מובהקת לכך. יוצרים נוספים שהתגלו בתוכנית הם מאיה רוטמן, מארינה מקסימיליאן בלומין, ועוד. כל שם נוסף שהטוקבקים יוסיפו כאן בצדק רק יחזק את הטיעון: האשמת התוכנית בזלזול ביצירה החדשה, היא טענה אווילית.

מגוחך לא פחות הוא הטיעון שכוכב נולד השתלט על הפתחים שדרכם אמורים לזרום כוחות חדשים למוזיקה הישראלית. הרי קרן פלס ואריק ברמן, למשל – שניהם יוצרים מיינסטרימיים מובהקים – התפרסמו והצליחו בשנים האחרונות גם בלי שעברו דרך התוכנית. אז נכון, הם כבר שייכים לפלטפורמה אחרת, שגם היא מואשמת ברידוד התרבות – בית הספר למוזיקה רימון, אבל בל נשכח למשל את להקת טאטו, שחבריה נפגשו שם, ואחר כך המשיכו לקריירת סולו, ביניהם ערן צור, אלונה דניאל ויובל מסנר, ובין השאר למדו שם אחינועם ניני, רונית שחר, אתי אנקרי, ואפילו אביב גפן עשה שם סיבוב.

רגע, עם כל הכבוד ל"רימון", למסגרות אחרות, וליוזמות פרטיות, מה הוחלט? האם כוכב נולד היא טובה או רעה למוזיקה הישראלית? קודם כל, ראוי לדייק. מדובר בתוכנית בידור, והיא מצוינת בתחומה מבחינת ההשקעה והתוצאה, וגם נעימה לצפייה. נושא התוכנית הוא המוזיקה, אבל מה שמניע אותה הוא התחרות, ובכך היא אינה שונה מתחרויות שבהן מתמודדים פרחי שפים או מעצבי אופנה צעירים, שלא לדבר על ספורט.

בחזרה לנינט. האם היא היתה הופכת להיות "נינט" אלמלא כוכב נולד? סביר להניח שכן. האמביציה המוכחת שלה לא היתה מוותרת על התנסויות שיקדמו אותה אל המטרה – פרסומה כזמרת וגם כיוצרת. כחובבת זרקורים וכפרפורמרית מצטיינת, היא בוודאי היתה מתנסה בהופעות. בהתחלה הכריזמה שלה היתה "מתבזבזת" על קהל מצומצם, רק כמה חברים ובני משפחה, שהיו צופים בה מופיעה שוב ושוב במקומות קטנים. ההתמדה היא מילת המפתח. ייתכן שהיתה נדרשת תקופה ממושכת, בטרם חובב מוזיקה קשוב היה צד אותה באוזניו, אולי כותב עליה בפורום מוזיקה ברשת או בבלוג, ודרכו ודרך חבריו, וחבריהם, היא היתה פורצת את המעגל המצומצם שלה ונחשפת לקהל חדש. במקום "כוכב נולד", "באזז נולד".

אם כך, בשביל מה בעצם צריך את כוכב נולד, כאשר ככל הנראה נינט, וגם שי גבסו, בלומין ורוטמן היו מצליחים כנראה בלעדיה?

התשובה: נינט לא היתה מרשה לעצמה להוציא את אלבומה החדש, המתרחק כל כך מהמיינסטרים, בשם האמת האומנותית שלה, אלמלא כבר היתה דמות ידועה. ומהיכן? מכוכב נולד, כמובן. וזאת רק דוגמה אחת.

אז מה המסקנה? שעולם עם כוכב נולד ועולם בלעדיו הם עולמות שהקצוות שלהם – ההתחלה האלמונית והסוף ההמוני – יכולים להיות זהים. התוכנית הזו אינה מעלה ואינה מורידה, לא הכרחית וגם לא מיותרת, ובוודאי שאין צורך לקלל אותה בהתלהמות, וגם לא לסגוד לה בהתפעמות.
 
פורסם ב-ynet ב-4.12.09