אני אוהבת את להקת פונץ'. זוכרת איך הרדיו והטלוויזיה של שנות ה-90 חגגו את "ונדמה שישוב", "עדינה" ו"אני מאוהב בבחורה מבת ים" שלהם. בהמשך, הם עברו תהפוכות, נפרדו והתאחדו ושינו צורות, ויצרו כל הזמן – ביחד ולחוד. בתחילת שנות האלפיים כבר התחלתי להכיר אותם באופן קצת יותר אקטיבי. האלבום הראשון שלהם אזל מהחנויות כבר בהתחלה. ואז צץ בצורות אחרות. הם הוציאו מאז אלבומים נוספים, אבל תמיד בושם הגעגוע אליהם היה חמקמק באוויר – מתחזק ומתנדף לסירוגין, ונפש הקהל שלהם השתוקקה לאחוז ביד ובאוזן את המוזיקה של ההתחלה שלהם – אסופה.

ואתמול (15.7.22) "האוזן השלישית" – שהיא חנות מוזיקה ומפעל מוזיקה ותרבות, הוציאה על גבי תקליט את האלבום הראשון של פונץ' עם קטעי בונוס. והייתה חגיגה קטנה בחנות. צהרי שישי עליזים ומרגשים כשהעבר התחדש בהווה. והם שרו – פונץ' – שני שירים. רק שניים, כי זו הייתה טעימה לקראת חגיגה – הופעה גדולה שתהיה (רק/כבר) בספטמבר.

יוסי בבליקי, אלי שאולי ושלומי רוזנבלום שרו לנו – קהל שמח – מהקומה העליונה של החנות ואנחנו צפינו בהם מלמטה. שלום גד, גם הוא חבר פונץ' הקדומה, הבריז (יש כרגע כמה קוראים שמחייכים בזעף או זועפים בחיוך). "יום אחד אני אכבוש כוכב בשבילך", שרתי לילדה המקסימה שעמדה "במקרה" לידי, והטעמתי את המילה "בשבילך". היא חייכה והתקשיתי להאמין למזלי הטוב – שאני אמא שלה, ושהיא שרה איתי, ועם הלהקה, את "ונדמה שישוב" – כאילו חוותה אותו ממש כמוני, אי-אז. וכמה כיף היה לחוש את השירים האלה, הפעם ביחד איתה.

מוזיקה היא קוסמת שמחברת נפשות ותקופות. פונץ' מוכשרת בזה במיוחד, במרקם הצלילים והמילים הייחודי שלה, עם המתיקות המעקצצת, החכמה, הישירה והמסתורית. ובזמן שנפתחתי מחדש אל המרחב הפונצ'י היפהפה, הרגשתי שהקיץ הזה יהיה בסדר גמור, ואפילו יותר מזה. וכמו נבואה ממומשת משיר שלהם: "כשהגעתי הביתה התחשק לי לשיר". גם עכשיו.