היא כל כך קליידוסקופית. ביורק. לא, התכוונתי ללונדון. כלומר שתיהן. אורן מההפקה מספר לי שהאולם המפואר והעתיק הזה, האמרסמית' אפולו, היה בעבר אולם נשפים. וביום שני השבוע, 14.4.08, התקיים שם נשף חגיגי במיוחד, הופעה תיאטרלית ורוקית לפרקים של ביורק. בגלל המרחק אינני יכולה להביט בעיניה, אבל מרגישה את המבט שלה. המפגש של אלפי שנות קרחונות איסלנדית עם הקור הלונדוני מהדק מיתולוגיה חדשה, שמפוצצת בתאווה את ליבי הפרובנציאלי. הרסיסים התפזרו ואני דורכת עליהם. הם לא שורטים אלא חופרים תעלות שעליהם ישוטו הזכרונות במנהרה התת קרקעית, בין הראש לאצבעות המדובבות אותו.

לונדון באפריל – שמש נוצצת מרטיבות בצינה של חורף ירושלמי עם תוספת פריכות. חדה כמו התבררות ועזות, מבריקה כמו ניקיון ושנינות.

לילה אחר כך הרחוב מתחלף, וגם האולם מתעגל ומשתנה לרויאל אלברט הול. דמיאן דרלינגטון וג'ייסון סופורד מהאוסטרליין פינק פלויד נינוחים באופן מפתיע מאחורי הקלעים, דקות ספורות אחרי ששחזרו עם כל הלהקה בדייקנות אנרגטית את להקת המקור. ההופעה והראיון איתם פותחים בי תהיות על האם חיקוי הוא אומנות.

והתשובה היא הרי כן. ככה עובדת היום המוזיקה הקלאסית, שכולה ביצועים חדשים ליצירות עתיקות. האם זה משתנה כאשר היוצרים המקוריים עדיין חיים? לונדון, במובהקות הוותיקה שלה, הופכת את השאלות שלי לתשובות, ועם העיר הזאת אני לא מתיימרת להתווכח. ובכל זאת, שעות אחר כך, אני חושבת שהשלווה של הפינק פלויד האוסטרלית יכלה להתאפשר רק בגלל שהם לא באמת הסתכנו.

לא צילמתי. לא הצטלמתי. רק הבטחתי לעצמי לחוות את הכל תוך כדי ההתרחשות, ולא רטרואקטיבית. וקיימתי את הבטחתי.

*

תוספת מאוחרת, מתוך "פרויקט החופשות" שפורסם בבלוג של גלית חתן ב"רשימות", אביב 2009:

הלכתי לאיבוד. בדיוק כמו שרציתי. בעדינות הרפתקנית התרחקתי לאט מהמלון שלי בכיכר ראסל, לונדון, עד שכבר לא ידעתי היכן אני. בדיוק לפני שנה, בשבוע שנפתח בו פסח. לכאורה, זאת לא היתה חופשה במובן הקלאסי אלא "נסיעת עבודה". למעשה, זה היה חופש גדול יותר מהחופש הגדול, למרות שנמשך רק יומיים וחצי, מרוממים כמו פתיחת מתנה.

משימה עיתונאית נחשקת, שלא ממש קשורה לתחום הקבוע שלי, אבל גם לא לגמרי רחוקה ממנו. הופעות בלילות ופנאי בימים. איך בכלל לנהוג בעוצמות השפע הלא מוכר והנגיש? החלטתי: לא להתפתות "להספיק", אלא להתרצות בנעימות ובקלות.

המוזיאון הבריטי הנודע היה במרחק הליכה. שיעשע אותי לפגוש שם פרעונים חנוטים, סמוך כל כך לחג הזה שבו היו לאבותינו "עניינים" איתם. עשיתי להם פרצופים. אבל בעיקר שוטטתי "סתם" ברחובות ובגנים, שגם הפשוטים שבהם מתהדרים בוותק עתיק, ובהיתי בבתים עם השעונים והצריחים. ביום האחרון כבר הרשיתי לעצמי שחרור של אובדן בקרה והלכתי לאיבוד בעיר הזרה-חברה. איזה פלא. כמה כיף. אוי ואבוי. ב-11.00 הצ'ק אאוט ומיד אחר כך לשדה התעופה. איפה אני?! איך אגיע לשם? האם המתיקות מסמנת התפוגגות? –

בחיים לא.