א.

מה אני זוכרת אחרי שנים מהופעות שהלכתי אליהן, כשלא ידעתי אם אלך או לא אלך?
לילות חורף מנוכרים, עיר מתנערת: אני לא מכירה אותך.
 
חושך. נכנסת אל החלל המואר בצלילים. כן, אני זוכרת את הקול. את רוב הצלילים. הם היו טובים אלי, אבל הניכור לא נעלם. אני שמחה שהלכתי.
 
מה אני זוכרת מהופעות שלא הלכתי אליהן? – החמצה דהויה. מה רע בהחמצה דהויה. גם מימושים דוהים בסופו של דבר.
 
"זאת לא המסיבה שלך" – שר אהוד בנאי. צריך להיות אמיץ כדי להבין את זה.
לסמפט את החוגגים שזאת מסיבתם. לא לבוז להתמוגגותם המוצדקת.
לאפשר לצלילי המסיבה שלי להתארגן. להקשיב ולצאת אל הלילה באומץ
בדרך להופעה כל כך סודית, שגם מי שיופיע בה יופתע למצוא את עצמו על הבמה.
 
ב.
 
 
תיק גדול מדי. תיק כבד. אני מזיזה אותו בין כתף לכתף. הגעתי לארץ המוזיקה היישר מארץ העבודה. בסך הכל חמש דקות נסיעה, אבל אני סובלת מג'ט לג.
חושבת כמה זמן המועדון קיים במקום הזה, וכמה הרבה זכרונות נספגו בו.
כי הופעה זו לא רק המוזיקה, זה קודם כל האנשים.
שישנם, ושאינם, ושהיו, ושיבואו.
החברים של האנשים שעל הבמה, ושל האנשים שהם הקהל.
המשפחות שלהם.
ומערכות היחסים, והמחשבות על מערכות היחסים, והגעגועים והכעסים והשמחה, המועטת מדי, אך הנוכחת – נאחזת בקיר ומחזיקה חזק, כדי שלא תתנדף.
וכל אלה – מכל אלה עושים שירים, ושומעים אותם, וגם השירים החדשים כבר משומשים, ומשמשים לזכרונות.
 
ג.
 
ושוב אני מדברת לעצמי בחושך. והשירים ממול מעמיקים את שורשיהם למטה, צוברים חלודה ואבק וקמטי כוונות מחלחלים לתוך האפידרמיס של עצמם ושלנו, עם קורי העכביש ושפשופים וטיוחים וטבעות של גזעים של עצים.
פעם הם כאלה ופעם כאלה.
 
אותה הדומייה וגם אותה התפאורה. רק שעכשיו משלמים לי לפעמים להגיד את זה.
ואני רואה הוויות מטושטשות מרחוק ולא ניגשת ולא נותנת להן לגשת. במקומן נותנת יד לבריתות חדשות.
 
ד.
 
כשיישכחו תנודות הבאסים, כשתיבלע המולת הגיטרות, כשיתנדפו הקלידים, כשיתאדו הקולות – אני לא אשכח.
 
באולם ההופעות שלי רוחות רפאים של הופעות שלא הלכתי אליהן, בוצעות את נפשן בלופ אכזרי.
הן חיות את השירים, אבל מתות בעצמן. ללכת – לא ללכת, מה זה משנה.