תיאורן יקר. זרוק על המילים האלה אור עצל של צהרי שישי. עמעם אותן קלות כמו השפעה של שמץ אלכוהול. סאונדמן? תורך. תהבהב בבקשה בעדינות מתפנקת מנגינה ישנה, שתרקוד באיטיות סביב האוזן – האישית והשלישית. זהו. תודה. אפשר להתחיל. 9.1.09. בחוץ אור שמש תל-אביבית של עוד-מעט-שבת. בפנים אפלולית אמריקאית של באר בשנות השישים.

מאור כהן עוד מעט יגיח, מהודר בחליפה ובעניבה. בינתיים על הבמה ההרכב "החולות" – גיבורים ראשיים לא פחות ממנו. אורי גינצל בפסנתר, אייל גנור בבס, עופר גנור בגיטרה ושמעון אבן צור בתופים פתחו בלעדיו בקטע מוזיקלי ממושך. אחר כך הוא נכנס והשירה שלו גרמה לתגובת שרשרת סיבובית: חיוכים של הנגנים – שהרחיבו את המוזיקה – שבקעה מכלי הנגינה – והעמיקה את הצלילות – בשירה שלו.

נמאס כבר להדוף את הקלישאה שמייחסת למאור כהן שטחיות ומסתמכת על המִגוון העצום של סגנונותיו. קוראים לזה כישרון, רבותיי המאבחנים, וזה לא בא על חשבון העומק. היכולת שלו להגיש את היצירה המשתנה והמתחלפת בחינניות טבעית וכאילו אגבית, היא חלק מהעניין ומהסטייל. אבל די כבר עם התנצחויות בתי המשפט הטרחניות האלה. אין צורך להשתכנע, אבל מומלץ להקשיב. האפלולית הזאת במילא מטשטשת את האוריינטציה. הרי בחוץ עדיין אור. אז מהי המציאות הנכונה? כאן, כלומר ב"שיקאגו"  (1) כלומר "ניו יורק" (2), כלומר כשאנחנו רוקדים צמוד "לחי ללחי" (3), "זרים בלילה" (4) שכמותינו, אפופי "אבק כוכבים" (5).

בתוך האמריקאיות המשכנעת הזו בוקעת לרגע עברית, "הכי יפה בעולם" (6), אבל היא נשמעת חלק מובהק מכל מה שמושר כאן. פרנק סינטרה נשמע כמו פרנק סינטרה, מאור כהן נשמע כמו מאור כהן, פרנק סינטרה נשמע כמו מאור כהן שנשמע כמו פרנק סינטרה. זוגות האוהבים נראים מאוהבים יותר. היחידים נראים שלמים יותר. החברויות מהודקות יותר. המבטים חולמניים יותר והמנגינה של החלומות רהוטה ומתערפלת כדי לכסות שטח רחב יותר ונשאר יותר.

מאור כהן שר פרנק סינטרה עם "החולות", "האוזן השלישית", יום שישי 9.1.09   

(!)

(2)

(3)

(4)

(5)

(6)