סודה וסודות

"להשתמש בכל מה שיש. לא להתבייש. גם בטוסיק, גם בשכל", שרה מיי פיינגולד בשיר "נולד כוכב", ששולח קריצה כלפי הפורמט שממנו הגיחה לעולם. "משחקת באש בלי להתרגש", היא ממשיכה, "בכל מי שיש אני משחקת". אבל לא תמיד זה משחק. "סודה-פופ" – אלבום הבכורה של פיינגולד, בוגרת מוערכת של "כוכב נולד" אשתקד – הוא אלבום מתעתע. כבר בשיר הפותח "אפס מעלות" פיינגולד מצהירה "זה בא לי טוב" ומוסיפה בשיר הבא, "מרום": "בא לי עוד, עוד, עוד. אני רוצה עוד, עוד, עוד". אבל בהמשך מתברר שמתחת לוורוד הפופי הבוהק, משתרע אופל ונחשפים סודות דוקרניים. "תודה שבאתם לראות אותי נופלת", היא הולמת במפתיע בשיר "לשבור רגל", שבא אחרי "תמשיכי לחלום" המרגש, שבו הסירה מקולה את הלעג המקשט את השירים הקלילים.

בהדרגה, מתברר שהשירים פחות קלילים ושמהאלבום מבצבצות אירוניה וציניות, וגם תוגה ונואשות. אפילו בשיר עליז וסקסי כמו "רגע בים", שמהדהד את "בטי בם" של אריאל זילבר עם המילים "תשכיב אותי על החול החם" – פיינגולד שדוחקת "אז בוא נאהב", מוסיפה: "אני יכולה למות עכשיו".

וישנו שיר הכאב "מה נשתנה", שבו פיינגולד כבר חשפה בתקשורת שמדובר בסיפורה האישי כמי שנאנסה באמצעות סם אונס. "זה סיפור על בחורה שיצאה לקרוע את הלילה וקרעו לה ת'צורה. בעיתון זה לא הופיע, לא משפיע משום מה". אולי הפעם זה ישפיע באזהרה שמסתתרת מתחת לפזמון הקצבי – "מה קרה לבחורה שיצאה לקרוע את הלילה".

אז מה קרה לבחורה שיצאה מ"כוכב נולד"? מי שחיבב את הרוקנרוליות המוחצנת שתססה ממנה שם, אולי יופתע לשמוע אותה הפעם בנימה שונה, יותר קליטה-מרקידה, עד שמתברר שלעיתים זהו מחול בלהות – "הזמן אוזל, הכל נובל", היא שרה ב"טעם מנטה", שדווקא מתחיל בהתחכמויות מתגרות ("בשביל לגנוח צריך לטרוח, לא למרוח").

פיינגולד וגיל מרום – מפיק האלבום ושותפה לכתיבה ולהלחנה – יצרו שירים בטעמים של פופ, היפ הופ ופאנק שעליהם מוטבע קולה המעושן. הבעיה היא ריבוי השירים – 15. זוהי תופעה אופיינית לאלבום ראשון, שאצל יוצרו הצטברו במשך השנים חומרים רבים, צורך עז לחשוף כמה שיותר מהם וחוסר ההבנה שכל המוסיף גורע. עריכה קפדנית היתה מיטיבה עם האלבום, כזו שמוותרת באכזריות על השירים החלשים (למשל: "נדנדה", "אפס מעלות", "עומד רוקד") ומותירה את המשובחים כמו: "לשבור רגל" המתריס, "החלום הישראלי" העגום, שמצטט מ"התקווה" ומזכיר את משמעותה המילולית שמעבר להימנון, "תודה" הזועם ושיר הנושא המתוק. בהעדר עריכה שכזו נוצר עומס שמקשה לשמוע ברצף את כל האלבום. ככל שההאזנה מתארכת, השירים נשמעים דומים זה לזה ופחות מרתקים ממה שיכלו להיות באלבום "רזה" ומהודק יותר.

ומה באשר לפיינגולד עצמה? "אתה יכול להגיד עלי כמעט כל דבר", היא שרה בשיר "אידיוטים" המרענן, "אבל על תדרוך לי על הסטייל". בסופו של דבר, הסטייל שלה מתחדד באלבום, והוא חד ומגובש, אבל גם פתוח להתפתחויות.

"סודה-פופ", מיי פיינגולד, "הליקון"

פורסם ב-ynet ב-1.8.10