זמר שכזה

לפעמים שיר מוכרח לערער. לפרוץ את העולם המאורגן, לפוצץ אותו בספקות ולהיכנס דרך הסדק כדי לשתול בו ודאות חדשה.
לפעמים שיר רוצה להרהר. לשבת בשקט בתוך אדם, לחלום, לשחזר, לזכור ולייחל.
ולפעמים, כמו אצל נורית הירש, שיר שואף להעניק ביטחון, להרגיע ולאשר. לבטל את האיום, לחזק את הקיום, להתממש ברצינות המשמעותית, אבל גם בעליזות השטותית. בחינניות ובאלגנטיות.

ב-44 השירים שבאלבום "המיטב" שלה, הירש מנשימה את המילים הכתובות עד שהן מתנועעות והולכות. וככה השירים פוגשים אנשים ומתמקמים בתוכם כאילו היו שם תמיד. עם הבושם של פרח הלילך, האנרגיותשל חשמל בכפות ידיך, הבדידות של בלדה לשוטר (אזולאי), הרומנטיקה של כבר אחרי חצות, האסליות של ירושלים שלי, המתיקות של מלאך מסולם יעקב, החום של תני לי יד והממזריות של מקהלה עליזה ("ציף ציף, שריק שרק").  

יש שירים שהם מוצלחים בגלל החידוש. שומעים אותם בפעם הראשונה, וקופאים בהלם. מה זה? מאיפה זה? איך זה? למה זה? והנפש מזדעזעת ומשתוללת כשהם פולשים אליה על מנת להישאר.
ויש שירים, כמו של נורית הירש, שהם מוצלחים בזכות ההיפך. הם שם מאז שהיינו תינוקות וילדים. הבתים שנגמרו ליד הים המלנכולי לצד רק בישראל השובב והרלוונטי תמיד. ושוב איתכם העולץ במקביל לבן יפה נולד המדמיע.

האוסף מאזן היטב בין ביצועים של זמרות (הבולטות שבהן: אילנית עם שישה שירים וחוה אלברשטיין עם חמישה), זמרים (הבולט שבהם: יהורם גאון עם לא פחות משבעה שירים) ולהקות (בעיקר צבאיות) וצמדים. ולצד המנוני ארץ ישראל (ללכת שבי אחרייך) יש בו נוכחות אירוויזיונית חגיגית. הופעת הבכורה של ישראל באירוויזיון היתה בשנת 73' עם השיר אי שם בביצוע אילנית, שגרף את המקום הרביעי. ובשנת 78' זכינו בפעם הראשונה במקום הראשון עם אבניבי בביצוע יזהר כהן.

כדרכם של שירים מוצלחים, ניתן למצוא גם בישנים שבהם מימד אקטואלי. אפשר אפילו להוציא מתוך האלבום פסקול למלחמה הנוכחית. הוא יכול להיות מורכב, למשל, מהשירים: ציון הלא תשאלי (על תקן טקסט מכונן) לאחד החיילים (באוויר, ביבשה ובים), בוא בשלום (ומהר!), בואי לאילת (מוקדש לפליטים מהצפון), לצפון באהבה (כנ"ל), בדרך חזרה (כשכל זה יסתיים), נחמה (שמנגינתו, גם במנותק מהמילים, אכן מנחמת) עושה שלום ובשנה הבאה (נשב על המרפסת המשופצת, וכבר לא נספור קטיושות).

נורית הירש מיטיבה לדייק בניואנסים. בלחנים הקליטים שלה היא לא רק מסתפקת בצביעת משטחים במברשת צבעים כלליים – שמח, עצוב, אלא גם מפרטת עם מכחול את הגוונים ומשטיחה ומעבה את שכבות השירים.

האלבום מייצג היטב את "תקופת הזמרים", שנפרשה בישראל על פני כמה עשורים. האנשים ששרו אז לא נדרשו לחבר בעצמם את שיריהם, אבל היו מוכרחים להצטייד בקולות יפים. הריש המתגלגלת של כולם נשמעת באלבום כמו כלי נגינה נוסף.

האם השירים עומדים בכבוד בעריצות של מבחן הזמן? ובכן, חלקם התמקמו בכבוד באגף הקלאסיקה הישראלית (למשל הכניסיני תחת כנפך והאהבות של איתמר בן אב"י ותרזה די-מון). האחרים החליקו בטבעיות לנישת הנוסטלגיה (גשר אלנבי). וכל השאר שוכנים בוודאי במחוזות הקאלט, או במילים אחרות: "שנננננה, שנננננה, שננננה ננה עוד שנה" (כל יום מתחילה שנה).

נורית הירש, המיטב, אן אם סי.

ynet ,2.8.06