"לי לא אכפת, לי דווקא די נעים" שהיא שגורה ואולי נשחקת מרוב שנים של השמעות. אינני משתעממת מחוויה מקסימה גם כאשר היא חוזרת על עצמה. ובעצם, רצוי שתחזור על עצמה, תכופות, אם היא אכן חוויה מקסימה. וכך, אין הבדל בהנאה שלי מהביצועים הקלאסיים של שירי נעמי שמר מאז שחוויתי אותם בגן הילדים ועד היום.

אני אוהבת בנעמי שמר את השובבות שלה. ככל שעוברות השנים מגלה את קריצת העין הממזרית שהיא משלבת בשירים בקלילות, ולפעמים בערמומיות מוסיפה אירוניה וביקורת. יום שישי שעבר, הרדיו מזמר בעברית ואני קולטת בזווית האוזן את "עוד לא אהבתי די" של יהורם גאון, ומתוך הרגל ממהרת לעוות את אוזניי בבוז. הפאתוס! המליציות במילים ובביצוע המודגש! התוכן המעיד על מופרזות. ובכל זאת, מבלי משים, כמתוך לעג של "הפוך על הפוך", הצטרפתי לפזמון המתקתק (שקסם לי בילדות) "אה-אה-אה-אה" עם המילים הציוריות באופן ממש קיטשי – "הרוח והשמש על פניי".

ופתאום זה קרה: הבנתי את השיר. הבנתי באמת את השיר! ומאותו רגע השתאיתי מהאישיות המרהיבה של נעמי שמר, ומכך שלמרות בהירותה, לעיתים פשוט החמצנו את מה שאולי רצתה להגיד.

ובכן, "באלה הידיים" הוא לא פחות מאשר "שיר המנייאק". זהו אב הטיפוס שלא השתנה ושתמיד אקטואלי וממשיך להזין שברונות לב של עלמות מתוסכלות. כן, מדובר בשובר הלבבות המפורסם שמפזר אשליות אך מסרב להתחייב. ויש לו גם תירוצים. על זה בדיוק השיר.

– מותק, תביני, יש לי הרבה דברים לעשות.
– איזה דברים בדיוק?
אז ככה: "עוד לא גיליתי איך תוביל אותי הדרך ולאן אני הולך" (ובלשון ימינו: "אני עדיין מחפש את עצמי"), אה, וגם: "עוד לא ציירתי פרח"!!!
– יופי, יש לך תירוץ יותר מגוחך?
דווקא יש לו. לא רק מגוחך, גם פתטי: "עוד לא ירד לי שלג באמצע הקציר"!
– נו באמת.
– רגע, תקשיבי, יש עוד משהו: "אני עוד לא כתבתי את זיכרונותיי", וחוץ מזה: "עוד לא בניתי לי את בית חלומותיי".

לא זיכרונות ולא חלומות. הבנאדם לא בעניין שלה בפרט ושל קשר רציני בכלל. ריבונו של עולם, הוא אפילו מודה בכך מפורשות בפזמון החוזר – "עוד לא אהבתי די" (עד יום שישי שעבר סברתי בתמימותי שהתכוון לכך שהוא לא אהב את המילה "די"). והוא גם מפרט באחד מהבתים, למקרה שיש ספקות: "עוד לא הכול ניסיתי".

ולמי שעדיין לא השתכנע, הנה הבית האחרון במלוא מפורשותו. אולי זו רק אני שחשבתי תמיד שמדובר באידיאליסט שנאלץ להקריב את חייו האישיים ואת מימוש אהבתו לטובת עשייה מבורכת. אבל פתאום זה כה צורם וחד, כמו קריקטורה מגחכת: "ואף על פי שאת פה (תודה רבה ששמת לב), ואת כל כך יפה (חנופה זולה), ממך אני בורח כמו ממגיפה (הגענו לשלב העלבונות), עוד יש הרבה דברים שרציתי לעשות (נודניק, כבר הבהרת את עצמך), "את בטח תסלחי לי" (ברור. היא בדיוק הטיפוס שיסלח ושיבין), והנה הטוויסט הענק, אחרי ההפסקה הזעירה באדיבות הפסיק: "גם בשנה הזאת".

כן, האיש מ"עוד לא אהבתי די" הוא מקבילו של "מר נרקיס" – דמות נעמישמרית יותר גלויה ומפורשת בכוונותיה, אך גם משעשעת במהומות שהיא מחוללת ("מי זה במקום יוד-דלת? איזה מחזה איום: / סוזי ירוקת העין מתייפחת כל היום / למה שפגעה בה גבי, זאת עם המחשוף בגב / היא אמרה לסוזי – זוזי למקום מספר טית-וו") ואפילו נוגעת ללב, שהרי שהרי בסופו של דבר "מר נרקיס לוקח טקסי והולך לישון לבד".

לסיכום, "באלה הידיים" הוא שיר לעגני הממחיש את הפתטיות של "מנייאק היחסים" המצוי. אותי זה הפתיע.

וכך, אני אוהבת את הביצועים הישנים של שירי נעמי שמר, ונהנית לגלות בהם את מה שהיה בתוכם תמיד. באותה מידה כיף לי לשמוע ביצועים חדשים של שירים ישנים, מפי יוצרים שגילו במו כישרונם אוצרות "שמֶריים" חבויים אחרים, ובחסדם מחלקים את שלל תגליותיהם.

הנה המוזיקאי המוכשר יוסי פרץ, שלפני כמה חודשים הוציא לאור את האלבום היפה "מחשבות בהירות", שכולו שירי נעמי שמר (אגב, מומלץ לרכוש אותו גם בגלל ההקדמה הנפלאה של מודי בראון). ביחד עם שרון רוטר הוא שר שירים מוכרים, אבל הופך אותם על מנת להחזירם למקומם הנכון והמדויק. כך, למשל, הוא מעמיק עד לתמצית הפשטות החבויה בהמנון הפסטיבלי "יש לי (יום יום) חג". הוא שר בשקט, מרכך ומהרהר את מה שהגשש החיוור שרו בצהלה גדולה. ובכך אינו אונס את הטקסט, אלא פועל בדיוק לפי ההוראות הגלומות בו: "אני יכול לשמוח איך שבא לי, וזהו זה החג האמיתי".

והנה השיר ""אור", ששושנה דמארי שרה בווירטואוזיות שהבליטה את קולה אך החביאה את השיר. ולעומתה, תמר גלעדי ב"בלוז לנעמי" – אלבום שיצא עכשיו, המבוסס על הופעות שמתקיימות כבר שנתיים, ובהן היא מעניקה את פרשנותה, עם הבונוס – ההיכרות האישית והמשפחתית של נעמי שמר – חמותה. בשיר "אור", שיש לו גם ביצוע חדש של נירה ספיר – אחייניתה של נעמי שמר, הן חושפות שמדובר בעצם בשיר כמיהה לאור – "אור שמבשר את ההשכמה והזריחה / רק לראות עוד פעם, יותר מזה איני צריכה… / שמש, הביאו שמש אם שמיי מעוננים". לכן, בניגוד לבומבסטיות של דמארי, אפשר ורצוי לשיר אותו בערגה, בכאב ואפילו באפלוליות, שהרי המחסור באור הוא חשיכה.

אז כמו בשיר "שני צלמי רחוב", שבחלומם "זזו ממקומם שיר ומנגינה, אור ועננה", כך אני נהנית מהרעיונות של נעמי שמר שזזים ממקומם, כשם שהם מעמיקים בשטח. התזוזות הדינמיות מלהיבות לצאת להרפתקאות חיפושים. התגליות החדשות מרחיבות את התשתית השגורה ומעמיקות את האהבה ואת הזכות לחוות אותה.

עוד לא אהבתי די בביצוע יהורם גאון ובליווי נעמי שמר:

מר נרקיס בביצוע חבורת בימות:

אור בביצוע נירה ספיר:

ביקורת שלי על ההופעה של תמר גלעדי לפני שנתיים:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3729776,00.html