"כשהעולם עוד הריח כמו לחם טרי" – איזו פתיחה מזמינה של אלבום ראשון. כך גם הקול של נועה גולנדסקי בפתיחת אלבום הבכורה שלה, "סוכריות מזרים" – נעים, תמים ומעורר אמון וחשק לאפשר לה להוביל בשבילי עולמה. אבל כבר בתיאור הישראלי הנוסטלגי שבפתיח (טלוויזיה שחור–לבן, פרדסים ברמת גן) נפרצים סדקים אפלים – השכן המשונה שהתפשט בגינה והאזהרות מפני זרים שמחלקים סוכריות. ומיד מגיעה התמצית של האלבום שמקשרת בין העבר להווה – הסירוב להישמע לאזהרות והשאיפה ההרסנית והבונה לחרוג מהנורמה ולהסתכן, אבל בו זמנית להיות יצירתי והרפתקן.

וכך בדיוק אפשר לתאר את גולנדסקי, שהיתה חברה בלהקות ששילבו איכותיות עם שובבות – "בוסה", "פאניק אנסמבל" ו"נערות הליווי" ויש לה רקורד כמלווה בנגינה ובשירה את מתי כספי, דני סנדרסון, "בלקן ביט בוקס", דקלה, רות דולורס וייס ואחרים, וכמי שכתבה לריטה את השיר "האם היית", וגם זכתה בפרס אקו"ם ב-2006.

במהלך האלבום מתברר כי הקול העדין ולעיתים ילדותי של גולנדסקי מתגבר ומתפתח לשירה נשית מלאת כוח, כמו שהיא ממחישה בשיר "סירנות", במילים של הפילוסוף ז'אן בודריאר: "כל המשחקים מתעצמים". שאר השירים הם כבר במילים שלה, והם משקפים יוצרת מוכשרת, מגובשת ועמוקה. האמירה הברורה שלה אינה פלקטית, אלא משלבת ערכיות עם קריצה. שומעים את זה, למשל, בשיר "הרחבה אקולוגית" (לחן: עומר הרשמן) שמגחיך הרהורים אופנתיים לא מחייבים ("אולי נעבור להרחבה אקולוגית באחד הקיבוצים שבצפון. נייצר חשמל סולרי, ילדים בלי סלולרי, ונתעלס בערוגות המלפפון") ומיד מבהיר את מידת המחויבות לכך – "מתפוצץ לי הראש, אני חוזרת לישון". הידיעה כי הקטסטרופה מתקרבת (בשירים כמו "הפצצה הבאה") לא מונעת התנהגות נלעגת שהמודעות העצמית רק מגבירה ("הביטו חברים, יש קטיושות בחיפה / ואני כמו בחופשה, כאן, ברגל יחפה / מתפייט על אהבה, זה כמעט לא מוסרי"). בפזמון של השיר "מייקל", השילוב בין ביקורת פוליטית לפתטיות מגיע לשיאו בהתפכחות: "ומתחת שולחנות מחכים עכשיו בשקט / כלבי השמירה של כל החרויות / אימנו אותם לשמור על עקרונות וצדק / רק אל תפריזו בערכם. חיות הן רק חיות".

המוזיקליות של גולנדסקי מרתקת לא פחות מאשר הרעיונות והטקסטים שלה, והיא מתבטאת בכושר ההלחנה שלה ובאופן המרגש של ההגשה, גם כשהיא מעודנת וגם כאשר מוחצנת. צח דרור ועומר הרשמן הפיקו את האלבום והיטיבו להפוך את השירים ליצירות. תורמת לכך נבחרת הנגנים המרשימה, שכוללת את האקורדיאון החם של בוריס מרצ'ינובסקי, הגיטרות האפקטיביות של עומר הרשמן, הקונטרבס והבס מלאי ההבעה של יהוא ירון, עוצמת התופים של אביב ברק והתכנותים המעניינים של צח דרורי. כלי מיתר ונשיפה מובחרים מעבים את השירים בעושר צבעוני שמשקף אותם. התוצאה היא מינון חכם בין ליריות מתונה לרוק חזק, לעיתים קברטי ותמיד נגיש לאוזן, בלי להיות שטחי.

"אני לא מצליחה לנווט", צועקת גולנדסקי בפראות בשיר הג'אזי–היפראקטיבי הכבד "שתה איתי", אבל זה לא נכון. היא דווקא יודעת להעביר את עצמה ביחד עם השירים במסלולים מפותלים, אך יחד עם זאת נהירים, בטריטוריה המקורית שלה.

דירוג: * * * *

"סוכריות מזרים", נועה גולנדסקי, "היי פידליטי"

פורסם ב-ynet ב-27.01.11