לא ברור מדוע המופע החדש של עברי לידר מוגדר כ"אנפלאגד". אמש (חמישי) במועדון צוותא בתל אביב, החשמל נכח בעוצמה, הן בכלי הנגינה והן באווירה. מה שבאלבום האחרון, "בקצב אחיד בתנועות של הגוף", היה מלוטש באופן כמעט סטרילי, אתמול נפרץ ונפתח.

אחרי חימום שקט של "שלום, אני חמי בן דוד. עברי הזמין אותי לשיר שלושה שירים", לידר, במשך שעתיים מהודקות, העניק מופע קצבי, מעניין ועתיר אנרגיות, כשהוא נע במהירות בין הפסנתר לגיטרה ולשירה נטולת כלי נגינה. "זאת הזדמנות בשבילנו לנגן שירים מוכרים וגם שירים שלא ניגנו אף פעם בהופעות", הוא הסביר, וביצע בלהט את השיר "חשוב לי" – "כי עד עכשיו, אף פעם לא הסתדרנו איתו".

כשלידר דיבר בלשון רבים, הוא התכוון ללהקתו המנוסה, שהשתתפה גם באלבומו האחרון: עדי גולדשטיין בקלידים, יונתן פריג' ואריאל טוכמן בגיטרות, עמיר (ג'נגו) רוסיאנו בבס וגלעד שמואלי בתופים. הקילומטראז' שצברו ביחד תרם לתנופה של הנגינה ואִפשר ללידר לצאת מהמונוטוניות שמאפיינת בדרך כלל את קולו ולהיפתח לגוונים חדשים. "התודעה שלי נמתחת לצדדים", הוא שר ב"הדרכים הארוכות", וההתרחבות הדינמית הזו התבטאה גם כשירד מהבמה ושר למרגלותיה עם מעריצה.

לא למעריצים בלבד

המעריצים היו הקהל העיקרי אתמול. רובם בני נוער מלאי התלהבות, שרקדו ושרו בבקיאות מרשימה לא רק את הלהיטים ("לאונרדו", "מלטף ומשקר", "הכוס הכחולה" ו"מרי לנצח"), אלא גם את השירים החדשים שטרם הופיעו באלבום, כולל שיר מרענן וקצבי בשם "בלה בלה בלה".

האם גם מי שלא משתייך למעגל המצומצם הזה יצליח ליהנות מהמופע? מתברר שכן. קודם כל בזכות השירים, שתמיד נעים להיחשף אליהם – לידר יודע לכתוב סיפורים מתומצתים עם תיאורים מדויקים ומקוריים, או במילים שלו, בשיר "פלרמו": "יש שירים שמישהו כבר שר אותם מזמן, אבל אתה כותב אותם ראשון".

הכיף האמיתי אתמול (ה') היה השואו. ברגעים מסוימים, כשאצבעות ידיו של לידר נעו על הקלידים, הן הרקידו את כל גופו והוא השתולל עד כדי אקסטזה. "קצת פצעתי את עצמי", הוא סיפר כשחזר אל הבמה להדרן. פה ושם הוא השתחרר מספיק כדי להחצין צעקות ואפילו צחקוק.

זה קרה כשסיפר שהוא ולהקתו "מרגישים מספיק חופשיים כדי לעשות דברים שאנחנו לא עושים בדרך כלל", והעלה לבמה את המוזיקאי עילי בוטנר שנכח בקהל. וכך, לידר, בוטנר מצויד בגיטרה והגיטריסט פריג' ניגנו ושרו את "חורף", אחד משיריו היפים ביותר.

לידר לא הלך עד הסוף. לפני שעזב על מנת לשוב להדרן, הוא אחז לפתע בגיטרה שלו כעומד לנפץ אותה, או לפחות ככה זה נראה, אבל אז הוא פשוט הניח אותה על הבמה באופן מסודר. על הריסון העצמי הזה ניתן לעבור על סדר היום, אבל לא על התעלמותו המקוממת מהשיר "תמיד אהבה". "חוויות מרגשות כבר לא פוגשים ברחוב", נאמר בו, אבל אפשר לפעמים לפגוש אותן על הבמה.

התפרסם ב-ynet ב-22.1.2010