ישנם אלבומים שהדרך הראויה להקשיב להם היא פחות דרך הלב או הראש ויותר דרך הרגליים. "על הרחבה", אלבומו השלישי (תוך שלוש שנים) של עידן יניב, הוא כזה, ובכך איננו יוצא דופן. תמיד היו כאן אלבומי חפלות, אם כי נראה שהתקופה הנוכחית מגבירה את הצורך בריקוד, אותה פעולה שלמרות התנועה המשחררת, בעצם משאירה במקום. 
 
"אז קדימה על הרחבה", מדרבן יניב את מאזיניו בחוברת ושולח אותם לרקוד לצלילי קולו. ואכן, רוב שירי האלבום קליטים, קצביים ועליזים, בחלקם ניתן לשמוע את חיוכו של יניב. יוצא דופן הוא "אין לי כלום בלעדייך" – בלדה עגומה, אולי בתפקיד המרעננת ומחליפת הכוחות, עם הלחן היפה של נפתלי קון (שגם כתב את המילים), שבסיומה יניב זועק לרגע בקול עירום.  
 
אבל אל דאגה, החשיפה הרגעית חוזרת להתכסות בבגדים שיתאימו לכמה שיותר מסיבות: "יום הולדת", חתונה עם "עד החופה" הלהיטי, שבוודאי יככב בעונת החתונות הקרובה, ושירים רב שימושיים כמו שיר הנושא והשיר "שמחה".   
 
ההפקה האלקטרונית-מזרחית, כוללת מכאניות מתכתית של תכנותים לצד חום של דרבוקות וכלי הקשה. הקו הצלילי-מילולי באלבום נשאר אחיד, למרות שלכל שיר "אבא ואמא" שונים מבחינת המילים, הלחנים, העיבודים וההפקה.     
 
האלבום הזה לא מתיימר לחדש. הוא מספק את אותו צליל מוכר ומבוקש של הפקות אופייניות לפופ הישראלי הים תיכוני והתוצאה סבירה מבחינת הביצוע ואפילו מוקפדת ברמת המילים. למרות שאין להן משמעות ממשית, כמתבקש מהז'אנר, הן עברו ייעוץ לשוני, של נאוה סומך, והכבוד הזה לשפה העברית בהחלט ראוי לשבח ואף לחיקוי. התוצאה אומנם חפה משגיאות, אבל בכל זאת מתהדרת בדביליות משעשעת כמו "הקוראסון מריח כמו אסון" ("בוקר בא"), "בחור אמיץ, הוצאת לו את המיץ והוא משוויץ" ("מה עם אהבה") ו"אלף נשים היו לשלמה ולי היו קצת פחות" ("אהובתי היחידה"). לשיר הזה, אגב, אפשר היה לייחס אירוניה או הומור עצמי, אלמלא ההגשה הרצינית של יניב. 
 
בניגוד לשם "על הרחבה", שמרמז על התרחשות בחלל מתוחם ודחוס – בעטיפה של האלבום ובחוברת יניב מצולם דווקא במרחבים הפתוחים. בחלק מהצילומים הוא יושב, ואף שוכב, על כביש בינעירוני. האם הצילומים האלה, שכה שונים באווירתם מרוב שירי האלבום, מרמזים על נכונותו של יניב להסתכן בדרכים פחות בטוחות, לפחות באלבומים הבאים? זה דווקא יכול להיות מעניין.  
 
"על הרחבה", עידן יניב, "הד ארצי"
 

פורסם ב-ynet ב-1.4.09