במובן מסוים, עידן רייכל כתב בעצמו את הביקורת על אלבומו "בין קירות ביתי". היא מופיעה מפורשות במילים של שיר הנושא: "כאן בין כל קירות ביתי הכל סגור", הוא שר, ומוסיף: "בכל שבילי החדר אין שמש שישרוף ואין גם צל אשר יחשיך. ואין משב סופה ואין גשם שישטוף ואין גם צוהר שיבהיל. ואין דבר אשר ישרוף את כל קירות ביתי".
 
אטום לכל סממני חיות טבעיים, רייכל מסתגר בעולמו המוכר והבטוח כדי להנפיק משם את נוסחת "הפרויקט" שרקח במעבדתו. למרות שלכאורה הוא יוצא החוצה עם אלבום חדש, למעשה מדובר בהמשך של אותה נסיעה באותו מסלול ובאותו דגם רכב. רק השנתון משודרג. ההצלחה לימדה אותו שאין לו סיבה לשנות את תנאי השטח או את המכונית, שהוכיחו את עצמם  מאז שיצא לדרך לפני  שש שנים ("הפרויקט של עידן רייכל") ולפני  שלוש שנים ("ממעמקים").
 
גם באלבום השלישי השירים שרייכל כתב והלחין (את רובם) מושרים בחלקם הגדול על ידי אחרים. וכמו באלבומיו הקודמים, מככבים בהם שפות אחרות – הפעם מרוקאית, ספרדית, פורטוגזית וסווהילית. טביעת עינו המדויקת של רייכלממשיכה לאתר כשרונות חדשים, באלבום הזה אמיר דדון, ששר בצבע קול יפה את "שאריות של החיים", שי צברי, ששר להפליא את "ננעץ במבטו" ואילן דמתי (ששר את "שובי אל ביתי" באלבום הקודם) בשיר החם "רוב השעות". 
 
ההפקה כרגיל ללא רבב, וכוללת את גלעד שמואלי, שממשיך להשתתף עם רייכל בעיבודים העשירים בכלי נגינה ובתכנותים. התוצאה היא עדיין שירים קליטים, קומוניקטיביים ונגישים לכולם, אך נעדרים את הברק ההוא של החידוש. הקסם הממכר של הלהיטים המוצדקים "בואי", "אם תלך", "הנך יפה", "ממעמקים", "שובי אל ביתי" וכל השאר, התפוגג והפך ל"עבודה". ורייכל הוא איש עבודה למופת – משקיען ומיטיב לדעת שכישרונו המובהק הוא כותרת שאת התוכן שמתחתיה משיגים בחריצות. אבל הפעם מתקבל מהמאמץ מיחזור שמתבטא בשירים סתמיים כמו  "חלומות של אחרים" ו"הכל עובר", עם מילים ומנגינות שהפשטות שבהן הפכה לפשטנות שחוזרת על עצמה עם משפטים בנוסח "כל מה שפעם היה ונשכח, היום הוא לא חוזר" ("הכל עובר).
 
אולי זאת הסיבה שבגללה רוב השירים המוצלחים אינם בעברית – "Todas las Palabras" ששרה בספרדית חיננית מרתה גומז, השיר הפורטוגזי ""Odjus Fitxadu בצבע נוסטלגי לא דביק ששרה מיירה אנדראדה, "Maisha" המרשים בסווהילית ששרה סומי ו"מין נהאר לי משיתי" המרגש ששמעון בוסקילה שר במרוקאית.
 
"ואין כאב שיישאר, כי כל קירות ביתי הם לובן מנחם", מפזם רייכל בשיר הנושא, "ואין כתמים של דם וחבלות, שריטות בלב". זוהי בדיוק תמצית הבחירה שלו. הלבן הוא צבע טהור, אבל גם משעמם. הכתמים (הנעדרים) הם "מלוכלכים", אבל מטביעים חותם. אפילו כלי הנגינה השופעים באלבום מהווים חומות חסימה. עוצמתם  הסטרילית מונעת את הפריצה המיוחלת, שאמורה לנתץ את מערכות ההגנה של הלבבות – של היוצר ושל הקהל – ולהפגיש ביניהם באמת.
 
 
"בין קירות ביתי", "הפרויקט של עידן רייכל", "הליקון"
 
פורסם ב-ynet ב-2.12.08