וורד 2017

"זאת רק שירה, לא"?, כך מסתיים השיר "מי ייקח את זה", באלבום "חצי סוגריים" של פדרו גראס, שם הבמה של עמית אולמן. "הטרובדור היומרני", הוא מכנה את עצמו בשיר הפתיחה, ושני הציטוטים הללו מסמנים אותו כיוצר שנע בין כישרונו לנעוץ סיכה בבלון שמגלם אותו לבין הניפוח העז של אותו הבלון, בו זמנית.

אולמן – ראפר, שחקן, מוזיקאי ומשורר – הוא מחלוצי השירה המדוברת (ספוקן וורד) בישראל וממקימי "פואטרי סלאם ישראל" – גוף המארגן תחרויות ה"סלאם" (שירה מדוברת). הוא גם חבר בלהקת "המופע של ויקטור ג'קסון", שאיתם הוציא שלושה אלבומים ומחזמר ראפ בשם "העיר הזאת", ומיוצרי (כולל בימוי) "הטרגדיה של מקבת" – עיבוד ספוקן וורד למחזה השייקספירי.

"חצי סוגריים" היא יצירה שאפתנית. אולמן מגדיר אותה כ"אלבום הספוקן וורד הראשון בעברית, שכולו של משורר אחד" (בעבר יצאו שני אלבומי אוסף שבכל אחד השתתפו כמה יוצרים). אחרי כעשור שבו השירים השתפשפו בערבי שירה – ללא ליווי מוזיקלי, הם השתנו, ונוספו להם לחנים וכלי נגינה. כעת הם נשמעים כשירים לכל דבר, והייחוד שלהם הוא אופן ההגשה של אולמן – שמבצע אותם באופן מגוון, כשחקן. גם מבלי ליצור קשר עין כמו במופעים – ליבת הספוקן וורד – הדגש באלבום הוא עדיין על הפרפורמנס, ואולמן מצליח במשימתו, שהיא קודם כול לרתק.

הכוכבים הראשיים ביצירה הם הקול בעל הנוכחות של אולמן, ובעיקר המילים – שלוחה מרשימה של רעיונותיו המקוריים, למשל על אלוהים שפתח חשבון בג'ימייל. את קולו ואת רעיונותיו הוא מתאר ב"שיר לאהובה חירשת" השקט והארוך: "הקול שלי זה ערפילי חלב בכוס קפה… זה קול שמדבר שירים… סלחי למילותיי המתפרקות מול האתגר, מול השפה שהיא הרבה פחות שירה והרבה יותר מחול".

וכך הוא מסתער בתאווה ורבלית על אתגר השפה, עם שירים שחלקם ארס-פואטיים, כלומר חוקרים את היצירה, כולל הגשת הממצאים תוך כדי התבררותם; שירים פוליטיים כמו "הכניסה לתחנה המרכזית", שבו המאבטח "שואל מה נשמע, אבל בעצם שואל אם אני ערבי" (עם טוויסט מרגש בעלילה, שבו מתברר שהשומר באמת התעניין בשלומו); ובאופן כללי – שיריו מספרים סיפורים ובעיקר שואלים שאלות הנגזרות מהז'אנר, כמו: "איך אפשר לחרוז תנועה"?
אז מיהו בעצם פדרו גראס – עמית אולמן, המכנה את עצמו (בשיר "כמה פעמים") "הפיליפיני של השירה"? האם הוא שחקן? משורר? קריין? סטנדאפיסט? מוזיקאי?

ומי קהל היעד של האלבום? ומה בדיוק אמורים לעשות איתו? איך צורכים יצירה שמהותה היא קשר ישיר וגם ויזואלי עם היוצר? מה לספוקן וורד ולהקשבה אינטימית של אדם לשירים בפרטיות שלו עם עצמו? והאם החוקים והקשר בין יוצר מוזיקה לקהל שלו תקפים גם באלבום ספוקן וורד?

האלבום "חצי סוגריים" הוא יצירת אמנות בהיותה שואלת שאלות, מודעת לעצמה, צוחקת על עצמה ובעיקר דורשת הקשבה. לא מובטחת אהבה מקשב ראשון, אבל ההתמסרות מתגמלת בהקשבות הבאות. נסו ותיווכחו. איך שר אולמן? "זה לא משמין להאמין".

פורסם בגלובס ב-18.05.2017