פורטיס נורמלי

"אז מה אתם חושבים שמצפה לנו מחר? יהיה טוב? יהיה רע? בישראל אין הבדל", נצץ רמי פורטיס מבמת הבארבי, בשני בלילה, שעות בודדות לפני שנפתחו הקלפיות למחרת. בהופעה שהוגדרה כמסיבת בחירות הוא הכניס את חיוכיו לתוך השירים, ואנרגטי מהשיר הראשון ועד האחרון, יסד ממלכה של אופטימיות. הקהל – נתיניו מרצון – התמסר לה בקלות.

שנתיים בדיוק אחרי אלבומו האחרון – הנהדר – "מדור פיות", פורטיס המשיך לעדכן את הכריזמה שלו שמבוססת על כישרונו ועל שובבותו. החספוס אומנם כבר התרכך, העוקצים השתייפו וגם קולו איבד מעוצמתו, אך לעומת זאת התחזק במתיקות אמינה. למרות קדרותו הנודעת ("אין פנאי ואין עוד תקווה, הכול מתמוטט, נשאר רק חלום") – פורטיס התעקש בהופעה על מסרים נאיביים ואופטימיים, גם אם פשטניים: "במקום שידביקו אותנו ביחד, מפרידים בינינו", הוא אמר, "אז בואו תידבקו ביחד. תעשו ילדים!". קורן כגורו של עליצות הוא שר: "לכוכב הזה יש אור גדול, אני ואת אוחזים ידיים, באהבה אפשר הכול", והמשיך עם: "טיפות קטנות של אור, עושות אותי גיבור, ואוהב מאוד, ומאוד אוהב. טיפות קטנות של אושר מתקרב, קופצות מתוך הלב" – וכך, מילות השיר "סאניאסי" התנועעו על גב המנגינה הממכרת וזינקו מלבו היישר אל לב הקהל. זו הייתה הופעה של להיטים – הופעה "על בטוח". לא מאתגרת, לא מאמצת ולא מטריפה, אבל הבטוח הזה היה חיוני, מזון חירום הכרחי למלחמה בפסימיות הכבר-מאוסה. מ"חלום כחול" ("בנות", הוא הכריז לפני השיר, "בממשלה שלי השיר הזה יהיה שלכן. רק הבנות! אל תתלהבו, בנים"!), דרך "ניצוצות" ו"שקיעתה של הזריחה" – שתמיד מצליחים להישמע יפים ולא נשחקים, ועד "חתול, מפלצת" ו"רד מעל מסך הטלוויזיה", שמזמן הקדים את זמנו וחזה את זמננו בתיאורי מתקפת המסכים.

"כפיים לילדים", הוא ביקש מהקהל והצביע על נגניו המצוינים, שליוו אותו – ולא רק מוזיקלית – אלא גם בשירה משלימה ואוהבת: עומר ג'ו נווה בגיטרות, קלידים, אלקטרוניקה ובס; איתן רז בתופים, דני עבר הדני בקלידים ובס, נעה איל בצ'לו, אורי קוטנר בבס, וגיטריסט אחד שלא מש מצדו בשם גיא פורטיס. הבן שלו. "מחר בבוקר תזרח שמש חדשה. וגם אתמול. ומחרתיים. אני לא המצאתי את זה! אללה יסטור", הוא אמר, ונענה בשאגה הנודעת "פורטיס משוגע". "משוגע?", הוא ענה, "פורטיס נורמלי. במציאות הזאת אני השפיות בהתגלמותה".

בהדרנים, הרוקנרול התגבר וחִשמל עם "נעליים" – תזכורת פוליטית תמציתית ואפקטיבית לפני הבחירות, ו"אין קץ לילדות" הסוחף. "אני לא רוצה להיות ראש ממשלה, הוא סנט במעריציו, "אני רוצה רק להנעים את זמנכם ולהמציא שירים מוזרים". בעולם מושלם, היה צריך להכניס את ההופעות שלו לא בהכרח לסל התרבות אלא דווקא לסל התרופות. תופעות הלוואי: אי שליטה בשרירי החיוכים. "אני מציע שפשוט תאהבו אחד את השני", הוא ריסק את כל הציניות בעולם ובאולם. "זה כל הסיפור. תאהבו גם את עצמכם. אחרי הרבה זמן בכדור הארץ, זאת המסקנה שלי. אחרת, יהיה לכם חרא. הבנתם? לאהוב!".

פורסם בגלובס ב-21.09.2019