אחת עשרה שנה מאז אלבומם האחרון, "פונקי ביזנס", מוציאה להקת "פורטרט" את אלבומה הרביעי, "ארבע על ארבע". ספירת מלאי מגלה שהזמן לא נגע בהם וכל המרכיבים הפורטרטיים הקבועים נמצאים במקום, וליתר דיוק: באותו המקום, ולמען האמת גם באותו המצב: קולו הדומיננטי של רון רוזנפלד הסולן, שכרגיל אחראי גם לטקסטים, כלי הנשיפה (חצוצרות, טרומבון וסקסופון), שמאז ומתמיד העניקו ללהקה את הצליל האופייני לה, המנגינות העולצות שמטרתן – המושגת, היא לעשות כיף, ובלשון הלהקה: "בוא לרקוד, כן, זה חשוב מאוד. די כבר נמאס לדאוג. נחזיר ת'צבע ללחיים" ("במקום לבכות").
 
כן, הם מוכשרים ומיומנים – רוזנפלד, יוסי עזר, אלי ניסן ואמיר פרי. נגינתם ללא רבב. הפקתם מלוטשת. מנגינותיהם נחמדות, קליטות, מרקידות ופה ושם יפות בהחלט, למשל בשירים "נצעק בלחש" (לחן: אלי ניסן) ו"מעלי" (לחן: יוסי עזר). וכרגיל הטקסטים שלהם גדושי משחקי מילים מהסוג של "מעלי – מה עלי", או "מובטל עובד-עצות".
 
אבל אחת עשרה שנה זו תקופה בעלת נפח ומשקל, ובעיקר מצע לגידול שינויים משמעותיים. הרבה עבר על השטח הזה, במובן הקולקטיבי, ומן הסתם גם במובן האישי שנוגע לכל אחד מחברי הלהקה. מה מכל זה נוכח באלבומם? האם מבחינה יצירתית הם אותם אנשים שהיו באלף הקודם? את התשובות לתהיות האלה ניתן לסכם בצליל סתמי של משיכת כתף. אלמלא חוסר היומרנות המובהק של חברי הלהקה, אפשר היה לחשוד בהם בכוונות גרנדיוזיות לעצור את הזמן, לאשרר את צעירותם ולהוכיח שהזמן לא יכול עליהם. אבל רוח שיריהם הקלילים מפוגגת מראש מחשבות שכאלה.  
 
אז על איזו מטרה הם מעתירים את כשרונם? האם הם שואפים לעבות את זרם העליצות, שאכן דליל במוזיקה הישראלית? אבל מבחינה זו מקומם כבר הובטח מזמן, עוד בימים שסגנונם הפופי-Fאנקי בלט היטב בין גדודי הרוקיסטים של שנות התשעים, וכעת כאמור הם לא מחדשים. אומנם אם מקשיבים בדקדקנות רבה למילים שלהם (מעשה אוקסימורוני למדי) מתגלים רמזים של רצון להגיד משהו, אולי לבטא תסכול, למשל "פיתחתי טעם לתפוחים, ויש כאלה עם תולעים" (בשיר "פשוט לבחור") או מחאה – "תן כפיים לחייל ולחלל שבחלל" ("במקום לבכות"). אבל כל זה נבלע במשחקי מילים של "הפוך על הפוך".
 
אולי אם "פורטרט" ינפו קלישאות כמו "עד סוף הזמן" ויתמידו בדימויים מהסוג של "המילים שיושבות לי בפה, רוצות לקפוץ ביחד" (שתי הדוגמאות מהשיר "נצעק ביחד"), תתחדד האמירה שלהם, אם בכלל הם מעוניינים באמירה. עד אז מתקבל חוסר אמינות, שמתבטא למשל ב"עוד רגע" – שיר עליז במנגינתו, אך דרמטי ונוטה לטרגי, שבו נאמר: "חייב עכשיו לגשת, לרקוד עד הקצה". אז זהו, שלא. "פורטרט" ממש לא מגיעים עד הקצה. הם אפילו לא מתקרבים למקום הזה. אין להם כוונה להסתכן עד כדי כך. וזה לגיטימי כמובן, ואפילו נשמע בסדר גמור, אבל באותה מידה גם לא מעניין.
 
"פורטרט", "4 X 4", פונוקול
 

27.11.06, ynet