הבארבי היה גדוש אמש (מוצ"ש) בחיוכים של טרום מופע. אומנם זאת לא היתה הופעה סודית וכולם ידעו שעזרא טיסונה, סולן להקת "פרפרי הבטון", הוא אהוד בנאי, אבל הסקרנות נדרכה, כי אף אחד לא ידע איזה שירים יושרו.

אייל יונתי, נגן ומנחה הערב, עלה לבמה ופתח במסכת אזהרות חמורות: מדובר בעניינים חשאיים… כדי להימנע מתביעות משפטיות ההנהלה מודיעה שהיא אינה אחראית על תופעות לוואי שעלולות להיגרם במהלך הערב הזה, שאין לדעת איך יסתיים. הלהקה התמקמה ובלי הקדמות פצחה בנעימה "אפאש" של "הצלליות".

"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"!, מכריז "טיסונה", "אז נעשה את… 'עמוק עמוק העצב בעיניים'"! אחרי שציטט כמה קטעים קודרים במיוחד מהשיר ההוא של אורלנד וזעירא, הוא שר אותו באיטיות בעיבוד יווני. זאת לא פארודיה, גם אם זה מצטייר ככה. עובדה שהשירה שלו מצליחה לרגש.

בהמשך טבעי להלך הרוח הזה, הקלידן, איתי בלטר, שר בקול עמוק את "הדייגים" של ארז הלוי, מלווה בלהקה ובמפוחית של "טיסונה". משם ממשיכים למקבץ של שירי מאיר אריאל – "בשביל לעשן", "שיר תת מודע זמני" ו"לילה שקט עבר על כוחותינו", שבנאי (סליחה, "טיסונה", אבל הוא היה כל כך דומה לו פתאום), מסיים אותו ב"נקווה שלילה שקט יעבור על כוחותינו בחברון".

ניצן חן רזאל, הכנר, שר שיר מרגש בשם "אבא של לילה" וטיסונה מסעיר בשירת "זה לא אני מותק ("מי שאת מחפשת"). השירים מתחלפים על הבמה בצבעים מגוונים. נושי פז שר את "Lost Cause" של בק. טיסונה עובר לג'וני קאש עם "wayfaring stranger"" שחוצה את הירדן, כולל בתרגום לעברית, לאו דווקא מילולית ויותר מהותית. נושי פז עובר ל"2U" בשיר "running to stand still", ערן פורת עם "מגנוליה" של ג'יי ג'יי קייל ו"טיסונה" "מארח" את ניל יאנג ב"hey hey my my".

איזה פורמט מבריק. מומלץ לכל זמר לאמץ אותו. במסווה של זהות אחרת, הזדמנות שמתוחמת בערב שלם לשיר שירים של אחרים, שבעצם הם בהחלט שלו, כי הוא מושפע מהם ואוהב אותם. ואחרי כל גרסאות ה"כיסוי", שדווקא חשפו, הגיע הזמן לחדש. יסלח לנו טיסונה, אבל הפעם זה אהוד בנאי ששר שירים חדשים, על פרפרים ועל שתי ערים – רמת גן וגבעתיים. "השיר הזה נכתב בעקבות זה שאני גר בישוב ספר", הוא מסביר, "בין רמת גן לגבעתיים". השיר מספר על מלחמה שפרצה בין שתיהן – "רמת גן בונה מאחז לא חוקי, גבעתיים שולחת סקאד". לכאורה מדובר בשיר משעשע, אבל הסיסמאות הפוליטיות הנבובות שנאמרות בשם הערים האלה נשמעות מוכרות באופן מבהיל, וכך מסתיימת ההופעה, כלומר החלק שלפני ההדרנים.

אחרי שהלהקה יורדת מהבמה, אייל יונתי חוזר, מנגן את מנגינת הפתיחה של "החבובות", ובהיפוך מוחלט של האווירה עולה איתי בלטר ושר את "סורו מני" העגום של אלכסנדר פן. אחר כך מתייצבים כל השאר, יונתי שר את "אידישע רסטהמן" כש"טיסונה" שמלווה אותו נהיה יותר ויותר דומה לאהוד בנאי. ושוב הם יורדים מהבמה, והקהל צועק: "עזרא עזרא" ורוקע ברגליו. עזרא טיסונה חוזר ומעדכן: "הבעיה היא שגמרנו את כל הרפרטואר שלנו! אנחנו להקה צעירה. אין לנו מספיק חומר". ובכל זאת הם פוצחים ב"סטארטר" של יוסי אלפנט. "והזמן נוסע, כי זה מה שזמן אמור לעשות", שר האולם כולו, ולפתע, בלי שום התראה, נהיית פה הופעה של אהוד בנאי, שמתחילה ב"טיפ טיפה" ועוברת ל"זמנך עבר" בביצוע אנרגטי במיוחד, עם סולו אינסטרומנטלי מחשמל שמרגש את הנוכחים על הבמה ומתחתיה והופך בטבעיות ל"באנו חושך לגרש". "איפה היינו"? שואל אהוד בנאי כשהקהל צועק "סורה חושך", ומחזיר את כולם למסלול "בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון ולא הכנתי שיעורים". הוא והנגנים, שלאורך כל ההופעה הפגינו נגינה מופתית, מתעלים עכשיו לגבהים מעוררי התפעלות. ופתאום נדמה ש"פרפרי הבטון" – היצירתיים, המצחיקים, המכאיבים והמשובחים – הם בסך הכל הופעת חימום מוצלחת לאהוד בנאי, שאהוב על הקהל הרבה יותר.

"פרפרי הבטון", מועדון הבארבי, תל אביב, 6.12.08

פורסם ב-ynet ב-7.12.08