ה' אוז לעמו יתן

מרתק עד כמה להיט ראשון מאלבום ראשון, משתלב באופן מושלם עם אלבום חדש, שנוצר אחרי עשרים שנות יצירה. קובי אוז ולהקתו "טיפקס" פרצו למוזיקה הישראלית עם "הרבי ג'ו כפרה" – שיר מחאה חריף שהומתק במנגינה מרקידה. כעשרה אלבומים אחר כך, חוזר ג'ו כפרה באלבום "מזמורי נבוכים" – הקולקציה החדשה של אוז בבוטיק המוזיקה היהודית האופנתית. לצד האגפים המחדשים שירים עתיקים (כמו אהוד בנאי באלבומו האחרון) ואלה שמעניקים לחנים חדשים לפיוטים (מאיר בנאי, ברי סחרוף ורע מוכיח, אתי אנקרי), אוז משתייך למחלקת השירים החדשים – יצירות מקוריות שמבטאות את יהדותם הפרטית של היוצרים (אביתר בנאי, שולי רנד). אוז צועד צעד נוסף בכיוון הזה ומעשיר אותו בתמהילו המפורסם – עומק רעיוני לבוש בחן מילולי ומוגש בעושר מוזיקלי.

וכך, הוא משלב את קולו המוקלט של סבו, רבי ניסים מסיקה ז"ל, בשיר "אלוהיי", מעניק את הבמה ללהקתו המצוינת בשיר הנושא האינסטרומנטלי ולאורך כל האלבום משתעשע במשחקי המילים שלו, שממשיכים להכיל עומק ומשמעות. כך, למשל, בתיאור "אחד קדמון, שני קידמה, אחד קדימון, שני קדושה" ("מדרגות נעות") הוא מתמצת את התרבות הישראלית הנוכחית: עתיקה ומודרנית, מבוססת על רייטינג, אבל גם הקודש חלק ממנה. שני הקצוות האלה, המכונים אצלו נאור (מודרני) ומואר (דתי), משתלבים בסיום המוזיקלי של השיר – נעימה יהודית עממית.

באמצעות הגישה וההגשה המרגשות שלו, אוז הופך פסוק מתהילים למחאה חברתית: "מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו. שוועת עניים אתה תשמע. צעקת הדל תקשיב ותושיע". אגב, בחוברת, לצד המילים וצילום מצמית של זיו קורן, מופיע מספר הטלפון של ארגון "לתת" עם הערה של אוז: "תרומה לצדקה אינה מחליפה מאבק לצדק חברתי".

המסרים החברתיים, הפוליטיים והאקולוגיים שבאלבום אינם קורסים לתוך דידקטיות משעממת. המכשול הזה מוסר בעזרת המוזיקה הטובה, המודעות העצמית העשירה ("כמה מזה מגלומניה? כמה מזה אנתרופולוגיה? כמה מזה רגשי אשמה") וההומור העצמי המבורך ("האם יצאתי מלך או חמור?" – שני הציטוטים מהשיר "נקבת השילוח"). גם הזיקה הדתית החזקה אינה שגרתית או תעמולתית. המשיח, שמוזכר בשיר "איש עם שלט מקרטון", אינו מיסיונרי, בעיקר בזכות מילות הסיכום: "כי הכמיהה עצמה היא הכנה לנחמה. הגעגוע הוא משיח".

הגעגוע, התשוקה, הביקורתיות והאופטימיות שבאלבום נושמים את החמצן המוזיקלי הצלול שלהם באמצעות נגניו של אוז, שליבתם המרכזית כבר נחשפה בהופעותיו האחרונות: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3730312,00.html
נעם שלמה בגיטרה אקוסטית ובקולות, ג'וני קורן בפסנתר, באקורדיאון ובקולות ואדם מדר בכינור, מנדולינה, חליל, חצוצרה, קולות ושריקות. אוז, שהפיק את האלבום, ואחראי איתם לעיבודים, מאפשר להם לבטא את הווירטואוזיות והיצירתיות שלהם שתורמות משמעותית ליופיה של היצירה.

אז מה שלום ג'ו כפרה? ברוך השם, שונה – כמו יוצרו, שבמשך השנים התקדם והתפתח. משיר מצחיק וקופצני הוא הפך ליצירה שקטה וצנועה עם נימת עצב, האם בגלל שהתופעה שהנציח – שרלטנות בשם הדת – החמירה? וישנו שינוי נוסף. אוז כבר לא נוקב בשם ה' המפורש, אלא הופך אותו ל"אגוֹנַי".

האם המגמה הזאת תתמיד או תתחזק? איך תמשיך מכאן המוזיקה של אוז? "יש לי הרגשה שעוד אחזור", כך מסתיים האלבום. אפשר למצוא בכך רמז לחזרה בתשובה, אבל אצל אוז, הצפוי הוא הלא צפוי. אחרי היצירה החשובה הזו – מוזיקלית, תרבותית, חברתית ופוליטית, יש לו אשראי מחודש להמשיך ולהפתיע.

"מזמורי נבוכים", קובי אוז, "הליקון", "עננה"
 
פורסם ב-ynet ב-8.3.10