שלמוּת היא ברכה שנכספים אליה, אבל כזו שגם הופכת לקללה כאשר זוכים בה. כי איך ממשיכים ממנה? ולאן? עשר שנים עברו מאז שיצא האלבום "שירים ליואל" – יצירת המופת של רונה קינן. שנתיים אחריו היא יצרה את "המראות ונחיתות" – אלבום משנת 2011, עתיר רגעים של יופי, אבל גם של בלבול יצירתי. ממחיש אפילו בשמו את חוסר ההחלטיות הטריטוריאלי בסטטוס התעופתי הלא יציב. עכשיו כבר מתברר שהוא אכן שימש כשדה תעופה – אזור ביניים שחצץ בין הטריטוריה של "שירים ליואל" לבין האלבום הנוכחי "זמן התפוז".

כבר מהצליל הראשון של השיר הפותח, "מות התפוז", מתבררת פריצת הדרך של קינן. קולה שונה, עטוף בנימה קודרת ומנוכרת ובצליל מתכתי. הלחנים הרבה יותר מורכבים בהשוואה לאלבומים הקודמים. פחות קליטים, אבל עשירי רבדים. השירה של קינן, לעומת זאת, יותר משוחררת, לפעמים עד כדי צרחה, במובן הרוקיסטי, שבתנופתה היא מחצינה את הסיפור שבוער לה לספר. שוב ושוב היא מפגישה בין תמוז ותפוז – שני הפכים שלא אמורים להיפגש, שהרי חודש תמוז הוא קיצי, והתפוז חורפי. מקום המפגש הגורלי של שניהם הוא תל אביב, הנוכחת מאוד בשירים.

אלתרמן היה שם כבר לפניה. בשירו "דצמבר" מתכנסים התפוז ("מיץ של תפוחי זהב"), התמוז ותל אביב ("אתה נותן כוחות גנוזים להרוגי התמוזים. אתה יודע להשיב מעט אביב לתל אביב") ורוחו מרחפת באלבומה של קינן עם משוררים עבריים נוספים, שהבולט בהם הוא שאול טשרניחובסקי, ששירו עם המוטיבים הכנעניים הכבדים, "מות התמוז", מצוטט כבר בפתיחה. אבל קינן לא מסתפקת במחוות. היא שאפתנית הפעם עד כדי יצירת מיתולוגיה משל עצמה. אומנם כזו שמתגבשת על מצע של השכבות הארכיאולוגיות המפוארות שקדמו לה, ועל הווה פוליטי קודר, אבל לא פחות מאלה – המיתולוגיה שלה היא אישית, פרטית ומשפחתית. למשל בתיאור הנשיקה הראשונה והאכזבה הראשונה בשיר "בני פרח" – שסופו צרימה מוזיקלית שחורכת את המתיקות; והשיר הלופת "אֵם" מאת דורי מנור, לזכר סמדר אלחנן, על הקשר בין אמא שכולה לילדתה הנצחית. ובעיקר בשיר החותם את האלבום, "אל תגידי לא" שהוא כמוסת אהבה המוגשת כתרופה.

וכדאי מאוד להצטייד בה, משום שקינן, במילים שהן שירה לכל דבר, משרטטת פואטיקה מופנמת וקודרת המתעדת עבר שמהבהב בקמילה מסויטת לצד עתיד מחריד, שהתגלמותו מומחשת בחרדה שמתחזה לנבואה – "בקיץ שוב מלחמה". ההווה מיואש, מדמם ממוות מפלצתי, כולל דימויים כמו "סוסים כרותי ראש". ולא מדובר רק במוות של תקופות, אלא בעיקר במות התקווה. לשלום. קינן לא מהססת להשתייך, להזדהות ולנקוט עמדה פוליטית מפורשת, למשל בשיר "בואי למרפסת" המצטט מ"שיר לשלום", ובשיר "בהפגנה", שספק מתרפק על תחושת הצדק של מחנה השלום, וספק מבקר אותה בגלל הזחיחות ("היינו אלפים, היינו רבבות") והנאיביות ("היינו כחולמים"), שסופה טראומה ("ולאיש אין כבר חשק לשיר בכיכר. הרי היינו שם פעם, ראינו איך זה נגמר").

פחות קומוניקטיבית, יותר אלטרנטיבית, עם תבונתם החדה של תום דרום ותמיר מוסקט שעיבדו איתה את השירים והפיקו מוזיקלית – רונה קינן מפגינה התחדשות אמיתית, פרי למידה, התנסות והתפתחות של יוצרת שמכבדת את האמנות של עצמה. וגם אם התוצאה היא לעיתים יופי קר כשל אמנות מוזיאונית ופחות חיה, הרי שקינן ראויה להוקרה בזכות האומץ שלה לצעוד אל מחוץ למיינסטרים (האינטליגנטי) המגונן והבטוח. האם יצטרף אליה הקהל (חלקו המשמעותי נאמן והולך איתה מתחילת דרכה) וביחד ירחיבו את האמצע עם סיפוח הקצוות, או שקינן נידונה הפעם להמשיך לבדה בדרכים החדשות והמאתגרות?

פורסם בגלובס ב- 15.3.2019