רונה קינן היא זמרת נפלאה, ששרה היטב את השירים היפים שכתבה. מה חריג בקביעה הזו? אולי נדירותה. כי במוזיקה הישראלית, שבתקופה זו פעילה במיוחד, קשה למצוא אלבום "מושלם". בדרך כלל יתרון בתחום אחד מנוטרל בחיסרון מתחום אחר. מנגינות יפות מכסות בהצלחה זו או אחרת על טקסטים משעממים, טיפשיים ולעיתים עילגים. מילים בהירות מושמעות בקולות עכורים, עד שכמעט נאלצים לבחור – או זמר או יוצר ששר. וכאשר הוא בא לבד, נטול להקה, ההתמקדות המוחלטת בו, רק מעצימה את המבחן, ובמקרים רבים את הכישלון.
 
"עיניים זרות" הוא אלבומה השני של קינן, כשבינו לבין הראשון ("לנשום בספירה לאחור") משתרע רווח סביר של שלוש שנים. קינן ממשיכה להתבסס כאומנית אשר מבצעת את האומנות שלה כשהיא מקרינה תבונה שקטה וניקיון. קולה, בו היא שולטת לחלוטין, משלב קור אנליטי עם חום רגשי, ולמרות היותו ברור וגלוי, הוא משמר מיסתוריות.
 
יש בקינן את האיכות הזו שנקראת סטייל, לא במובן המסולף, השטחי והמעושה של המושג, אלא במשמעות האלגנטית שלו. מלבד השירים הנעימים להאזנה, הדבר מתבטא גם בצד הוויזואלי של האלבום, כלומר העטיפה והחוברת עם האיורים הצבעוניים ורבי הדמיון של רותה מודן, שמעשירים את השירים במימד נוסף.
 
העיבודים – שאותם יצרו מלבד קינן גם יזהר אשדות, ערן ויץ, אלדד גואטה, עדי רנרט, אדם שפלן ושלומי (כרובי) לביא – מרחיבים את החלל לנוכחותה הבוטחת של קינן. באותה מידה הם גם יצירתיים. למשל בשיר "במערכת הדם", שאת חוסר השקט המילולי שבו, ממחישה תזזיתיות חשמלית מאיימת ושירה דרמתית הולמת.
 
קינן רגישה לדקויות, ושיריה ברמת ההאזנה האידיאלית אליהם, מחייבים הקשבה למילים. אחרת יחמקו כל מיני תובנות מומחשות בדימויים. למשל, בשיר "הפעם האחרונה" עם המשפט "כל הגשרים כבר נשרפו מזמן, רק אני לא ראיתי מרחוק עשן", וגם בשיר הנושא, הכואב ("חיבוק שלא נגמר, ואז ברגע הוא נגמר"), המעודד ("אני לא אפסיק לרצות") והמשלים ("אין לי ברירה אלא לרצות את האפשר").
 
"הריקוד המוזר של הלב" – הדואט של קינן עם גידי גוב, שחותם את האלבום, מוכיח שלמוזיקה, כאשר היא במיטבה, אין גיל. פער השנים והרקורד נעלם, ושניהם נשמעים טבעיים ביחד, משלבים בחינניות עצובה את קולותיהם.  
 
האלבום יצא גם במהדורה מיוחדת, הכוללת דיסק בונוס ובו חמישה שירים, חלקם מתוך הופעות חיות. ראוי לציון הביצוע המפתיע של קינן לשיר של אהוד בנאי, "כולם יודעים". הרכות הנשית שנוספה לו ממש מרטיטה. גם הגרסה החיה לשיר "הגלויה", שהופיע באלבומה הראשון, מצדיקה התייחסות. קינן מרתקת בגיוון שבקולה, שמאפשר לה לגלם בתוך השיר דמויות שונות או אפיונים שונים לאותה הדמות.
 
"לחיות נכון", ביקשה קינן באחד השירים באלבומה הקודם.  באלבום הזה ניכר, על סמך התוצאה, שהצליחה.
האם היא מרגשת? – בדרך כלל, אבל לא כל הזמן. הפצעים שנרמזים בשיריה אינם נחשפים במלואם. אם היתה שומטת את אחד מצעיפי התחבושות הרבים שלה, נותנת למשב אוויר לא סטרילי לחדור אל הפגיעות ואל חוסר האונים – אולי היתה מרגשת הרבה יותר. היא מתקרבת לכך ב"נס" היפה וב"המעיין הזוהר" החזק.
 
זכותה של קינן להגן על נפשה מעיניים זרות – כשם אלבומה. אבל המחיר הוא תחזוק תמידי של החומה המפוארת שהקימה, בעזרת יזהר אשדות, המפיק המוזיקלי והמנהל האומנותי. האם לא
כדאי לה להעדיף את כוחות היצירה על פני משאבי הנצירה?
 
"עיניים זרות", רונה קינן, אן אם סי.          

28.2.07, ynet