"העברית היא סקס-מנייאקית"

 

אחת לכמה זמן, שוב צץ העניין הזה. מתכנסת קבוצת אנשים, נניח בפגישת זום, רובה נשים, ובקושי גבר אחד. ואז מתחילה ההתחבטות. איך בעצם תתנהל השיחה? האם הרוב קובע, ולכן מותר לפנות אל הנוכחים בלשון נקבה? בשלב הזה, בדרך כלל, משתררת התחושה הקולקטיבית שהאקדמיה ללשון העברית התירה את העניין. אבל האם נכון הדבר?  – או שמא אגדה?

"זה כל-כך שנות ה-90", אומרת לי רונית גדיש, ראשת המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית.

היא צודקת, כמובן. אבל גם לא ממש עונה לי – בניגוד קיצוני לשאר השיחה, שמתאפיינת אצלה בנעימות ובשטף אדיב ונדיב. אולי גדיש רומזת לי שזה לא ממש משנה, ושכל אחד מוזמן לנהוג בטבעיות כרצונו. הכול בסדר. אין כאן משטרת לשון עם מנגנוני הלשנה. והאקדמיה ללשון? היא כבר מזמן לא גוף מנוכר ומנותק, שיושב במגדל השן, עושה נו-נו-נו, וממטיר עלינו בפנים חמורות הנחיות בנימה דידקטית. ועל כך בהמשך.

ולמה בכלל להיתפס לזוטות מגדריות כאשר מתחוללים פה שינויים אמיתיים בשפה. גדיש, אגב, מסרבת לראות בהם מהפכות. מבחינתה הם טבעיים לגמרי, כולל ניסיונות להכיל ולהנכיח את כולם, באמצעות מילים כתובות כמו א.נשים. "חושבים", היא מסבירה, "שאם השפה תנכיח את הנשים יותר – גם המציאות תיתן להן שוויון. מאמינים שאם יגידו 'רופאים ורופאות' או 'רופאות ורופאים' ולא רק 'רופאים' – זה ישפיע. כי אנשים יראו לנגד עיניהם גם את הרופאות. ואז אולי, בזכות זה, גם יהיו יותר רופאות. כי נשים שישמעו את המשפטים האלה כבר בילדותן, יבינו שמציאות כזו היא טבעית, ויילכו ללמוד רפואה. אני דווקא חושבת הפוך. שהאקדמיה לא צריכה להחליט בעניינים כאלה אלא לשתוק".

למה?

"בואי ניקח מילה כמו 'בעל', שמעוררת תמיד סערה ואנחנו נדרשים לה הרבה. תארי לעצמך שהאקדמיה הייתה מחליטה שאסור לומר 'בעל' אלא 'בן זוג'. זה היה מקומם הרבה אנשים וקבוצות. עדיף לומר לציבור שיש מבחר של מילים, והוא מוזמן להשתמש בו. הרי בתעודת הזהות שלנו כתובה המילה 'בעל'? לא. כתוב 'בן זוג'. בן גוריון החליט שכך יהיה. שפה היא עניין חברתי ולא האקדמיה אמורה להכריע בנושאים כאלה. אנשים צריכים להחליט בעצמם. למשל, מרב מיכאלי החליטה – ויש לה כוח והשפעה – לדבר עם גברים בלשון נקבה. היא שברה את הכלים. וזה בסדר".

את אומרת שהאקדמיה לא אמורה להכריע בסוגיות האלה, אבל את בעצמך, בהגדרת תפקידך – ראשת המזכירות המדעית. למה לא ראש?

"נקראתי בהתחלה 'המזכירה המדעית', וחשבו שאני מזכירה, זה ברור. במשך שנים זה לא הפריע לי, עד שכן. אני בעד 'ראשת', אבל לא מסיבות פמיניסטיות בכלל. ראשה הוא פשוט צורך של העברית. אני משוכנעת שאילו הייתה במקרא אישה בתפקיד של ראש – היא הייתה ראשה. כמו שבתקופה העתיקה היו נביאות – אומנם מעטות, אבל הן נקראו נביאות.

"תיראי, העברית היא סקס-מנייאקית. כשאת שומעת 'הרקטור אמרה', כואב לך באוזן. לא כפמיניסטית. 'הדוקטור אמרה' – זה פשוט כואב באוזן. 'שתי ראשי הערים אומרות'. ברור שראשות העיר! פעם, כשגולדה מאיר התמנתה לשרה היה ויכוח אם לקרוא לה בכלל שרה ולא שר. אבל בתקופה שלנו, כשדיברו על 'ראשה' באקדמיה, אז החברים היו בעד. אפילו שחלקם הגדול הם גברים, מבוגרים, וגם חובשי כיפה. כי זה מה שעלה מהדקדוק. זה טבע השפה. ואם, על הדרך, זה גם תורם לפמיניזם, אז מה טוב".

 

"אנשים כבר לא מסתפקים רק ב'מה' אלא גם ב'למה'"

 

ובאמת, האקדמיה ללשון העברית נמצאת בתקופה טובה, ועל כך יעידו האלפים הרבים של הכניסות לאתר העדכני והשוקק שלה, וגם לעמוד הפייסבוק ולאינסטגרם שהיא מתחזקת (ראו מסגרת).  "יש לנו 1,500 פניות בחודש. כולנו עובדים בזה ועבדים לזה", מספרת גדיש בחיוך. ככה זה כשהעבודה היא גם אהבה.

מאז ומתמיד?      

"כן. נדבקתי בחיידק של העברית והדקדוק העברי בכיתה ח'. הייתה לנו מורה שלימדה ניקוד, שכבש את ליבי. הקסימה אותי החוקיות, שאפשר להבין אותה. אחר כך אהבתי תחביר. הלכתי ללמוד לשון באוניברסיטה. ומה עושה מי שלומד לשון באוניברסיטה? הולך להיות מורה ללשון. וכך היה. לימדתי לבגרות והייתה לי חברה באקדמיה ללשון העברית, ובעקבותיה הגעתי גם אני. משלהי שנת 92' אני שם. 28 שנים – וכל יום לומדת דברים חדשים".

מה למדת היום?

"פנה אלינו עורך דין וסיפר על צירוף מילים נפוץ אצל עורכי דין – 'מִן המוּרם עולה ש…'. הוא שאל מה מקורו. התייעצתי עם עמיתה שלי מהאקדמיה ללשון, ד"ר אורלי אלבק. אנחנו עדיין מנסות לברר את זה. בלשון הרבנים אומרים 'המורם מן האמור', כלומר העולה מן האמור. יש לי ניחוש לא מבוסס, שאולי זה קשור לקורבן שהקריבו בבית המקדש ולמה שתרמו ממנו לכוהנים. הראשונים שהשתמשו בביטוי אמרו 'המורם מהם'. איך עורכי דין הפכו את הביטוי לכזה? לא ברור. כל הזמן שואלים אותנו שאלות. אנשים כבר לא מסתפקים רק ב'מה?' אלא גם ב'למה?' 'מי החליט?'. מישהו שאל אותנו השבוע מה המקור של הביטוי 'זיו העלומים'.

ומה התשובה?   

"זה עדיין בבדיקה. כנראה מלשון אירופית. וככה, אנחנו מבלים כל הזמן".

כן, בילוי אינו ביטוי ריק במקרה הזה. ההתלהבות של גדיש מוחשית. העברית עבורה, כך נראה, היא לא רק עבודה אלא דרך חיים. ומה שנחמד הוא שבאקדמיה ללשון העברית מפרגנים גם לתרומה שלנו – דוברי העברית – לשפה שלנו. "הרבה מילים נכנסות לשפה לא דרכנו", מבהירה גדיש, "אנשים ממציאים מילים, שחלקן הופכות לחלק מהעברית".

ולפעמים, זה עובד בנתיב ההפוך, ונתקע שם. אנשים מציעים לאקדמיה מילים, אבל הן לא מתקבלות, בגלל מופרכותן. גדיש נאנחת כשהנושא עולה. "זה לחם חוקנו", היא מפטירה, "אנשים מאוד אוהבים הלחמים, וכמה מהם הופכים למפלצות. למשל, רשמשדר – הצעה שקיבלנו בעבר תמורת פקס, ולא אושרה, או קצרוך – שזה הקצה של השרוך. לכלי רכב אמפיבי הוצעה החלופה ימבשתי – שבעיניי היא דווקא מוצלחת, אבל לא אושרה באקדמיה".

ואיך אתם מחליטים אילו מילים ייכנסו ללקסיקון? מה התהליך של הכנסת מילה לשפה?

"יש שני מסלולים גדולים – ועדות מינוח מקצועיות, שבעצם ממשיכות את המפעל של אליעזר בן יהודה וועד הלשון. כל הזמן מתקבלות פניות מאנשים. למשל, נשאלנו לפני כמה ימים איך אומרים בעברית BIODESIGN ".

איך באמת?

"בשלב זה אין לנו חלופה עברית רשמית אלא הצעות ראשוניות ששלחנו לפונה. וכך, כל הזמן בודקים ומבררים בוועדות, שמשלבות אנשי לשון ואנשי מקצוע מהתחומים האלה. יש ועדה לזואלוגיה, ועדה לשיווק ופרסום, ועדה למין ומגדר ועוד. בירור בוועדות האלה יכול לקחת עשרים שנה. המסלול השני הוא הוועדה למילים בשימוש כללי שנותנת מענה מיידי. מילים כמו מייקר וגיימר, שנדונו לפני שנים ספורות בעקבות פניות מן הציבור. ביקשנו מן הציבור לחוות את דעתו על הצעות שעלו בוועדה למילים בשימוש כללי ולהציע הצעות נוספות, ובסופו של דבר התקבלו החלופות עשיין (מייקר) ומשחקן (גיימר).

"בשנים האחרונות אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מול גופים, למשל 'כאן' – שאיתו נוצרה המילה הסכת במקום פודקאסט. זה אפקטיבי ופרודוקטיבי" – גדיש מתריסה בשובבות את המילים הלועזיות הללו – "לעבוד ככה, כי הגוף שיוזם את שיתוף הפעולה איתנו מעוניין בו ומחויב לו. חשובים לנו שיתופי הפעולה האלה, כי אנחנו לא מגדל שן. יש לנו רצון להתחבר לציבור. יש צמא מהציבור".

איך את מסבירה את זה באמת? את הלהט של האנשים? המעורבות הרגשית העזה?

"שפה היא של כולם, ויש המון אנשים שהיא מעניינת אותם, שהם רוצים לדייק, להתהדר בה, להתגנדר. והשפה גם שימושית. אדם צריך לכתוב משהו על מצבה. אנשים מתווכחים ביניהם על מילים, עושים התערבויות ופונים אלינו עם שתי מילים ומבקשים שנכריע מי משניהם צודק. מקצוע תמיד הולך עם מינוח. מקצוע שלוקח את עצמו ברצינות – יוצר מערכת מונחים. לא תמיד מחכים לנו. אנשים יוצרים מילים גם בלעדנו. שימי לב למה שנמצא במחשב שלך. לתוכנות. מילים כמו גופן – שהיא במקור ביוונית, ובכלל לא קשורה למילה גוף. פִסקה. קובץ – מילה שלא ברור איפה התחדשה.

"שפה זה דבר מרתק. והיא מעלה אמוציות. הכתיב הוא הרכיב הכי שמרני. לא פשוט לקרוא בעברית. קורא העברית מתורגל לנחש מה שכתוב, כי הרבה אנשים כותבים מה שיוצא. לכן הקריאה בעברית היא פחות מהירה. כל הזמן צריך לפענח. כשכתוב משה – זה מֹשֶׁה או מָשָׁה? ספר – זה סֵפֶר או סַפָּר? למילה מספר יש רצף עצום של אפשרויות. אנחנו קוראים קדימה, ואז רצים אחורה בעיניים כדי להבין".

השפה בכלל, והכתיב בפרט, אכן מעלים אמוציות. מכירים את זה שמול עיניכם ניצבת מילה תמימה, שכתובה אחרת ממה שאתם מורגלים, וזה צורב לכם ממש את הנפש עד כדי דפיקות לב מוגברות?

זה קרה לי ממש תוך כדי כתיבת הכתבה, ומצאתי את עצמי, לוחמת דלה-שמעטס נוקדנית, מלשינה בפני גדיש על הסנגוריה הציבורית של ישראל:

מהכתבה של חן מענית, בגיליון סוף השבוע שעבר של עיתון זה, עולה כי הסנגוריה הציבורית מוסיפים לשמם י', ונקראים – בניגוד לכללי הכתיב שלכם – הסניגוריה הציבורית. וזה מופיע גם באתר הרשמי שלהם, כלומר של המדינה. אתם מתערבים במקרים כאלה?

"לא, אין לנו מערכת אכיפה, ואני גם לא טיפוס לוחמני, כך שאני לא עוסקת בעניינים כאלה".

כל כמה זמן האקדמיה מתכנסת?

"האקדמיה עובדת בצורה שקצת דומה לכנסת. הוועדות מקבלות החלטות. המונחים החדשים מגיעים לוועדת המינוח המרכזית. מליאת האקדמיה מתכנסת ארבע-חמש פעמים בשנה. עכשיו, בגלל הקורונה, פספסנו כמה פגישות. המליאה מאשרת את המילים על-ידי הצבעה. אפשר גם להגיש ערעור.

"אבל זה רק פן מצומצם של עבודת האקדמיה, שמוקדשת בעיקר למפעל המילון ההיסטורי, ארכיון העברית  – קונקורדנציית ענק של תולדות המילים. עוד רכיב בעבודה של האקדמיה – פניות הציבור. המטרה: לחבב את העברית על האנשים ולהנגיש אותה, בין השאר על-ידי אתר אינטרנט, עמוד פייסבוק ואינסטגרם".

אפשר להיות חבר אקדמיה? איך מצטרפים לגוף הזה? 

"זה גוף שבוחר את עצמו. חשוב גם לדעת שחברי האקדמיה עובדים בהתנדבות. הם חוקרי לשון, וגם יוצרים – סופרים, משוררים ומתרגמים".

בדקתי באתר. פחות מדי יוצרים. המון ותיקים. מעט מאוד צעירים, ומעט מאוד נשים.

"מאחר שאני עוסקת בתחום שונה במסגרת עבודתי באקדמיה, אני לא ממש יכולה להגיב על זה. בואי נאמר שבוועד הלשון לא היו – בכלל – נשים. ככה שאנחנו בכל זאת במגמת התקדמות".

עם כבר מדברים על מגמות, מה דעתכם על סלנג?

"אין לנו שום בעיה איתו. הסלנג הוא מרתק, מדליק. שפה חיה וטבעית זה ההישג של הדורות האחרונים, שהחלוצים ייחלו לו. יש הרבה מילים שפעם היו נדירות והיום הן נפוצות".

למשל?

"המילה להציק לא הייתה קיימת פעם, או לפחות לא הייתה נפוצה. בילדותי, לא השתמשו בה בכלל. והיום, כל הזמן: 'הוא מציק לי'. מילים כמו ניחוח, נימוח, שמופיעות בהקשר של תרבות האוכל. המילה מפעים".

מפעים זו מילה מפעימה. יש בעולם גופים מקבילים לאקדמיה ללשון העברית?

"כן. יש באיטליה, צרפת, מצרים, עיראק וגם יפן. לאנגלית אין אקדמיה. מלך העולם לא צריך".

העברית כבר מגובשת? תהליך ההחייאה שלה הושלם?

"ללא ספק. אבל שפה, גם כשהיא מאוד יציבה, היא כל הזמן משתנה. כי העולם משתנה. אנחנו שפה קטנה, עם כתב שהוא רק שלנו, שכותבים בו מימין לשמאל, ושפות קטנות עלולות להיכחד".

באמת? העברית עדיין בסכנה?

"תארי לעצמך שאוניברסיטאות בארץ יחליטו שהן מלמדות רק באנגלית. ואז, התיכונים, כדי להתאים את עצמם ולהכין את התלמידים, ילמדו רק באנגלית. והעברית תהפוך לשפחה. יש בהחלט מקום להיאבק על העברית כשפת תרבות. להדגיש מונחים מדעיים בעברית. עכשיו – עם הקורונה – זה מאוד אקטואלי. מילים כמו קולטן, נגיף. מגפה ולא אפידמיה. אם אנשי המדע ידברו רק באנגלית אנחנו לא נבין על מה מדובר".

מה המילה הכי נפוצה בשפה העברית?

"לא".

הכיצד?

"זה מתחיל בילדות. כשמאוד אוהבים להגיד לא. כן היא מילה חדשה יחסית".

באמת? אז מה ענו פעם במקום כן?

"תשובות מלאות".

 

השאלון

רונית גדיש, 63, מתגוררת בירושלים, חיה עם בן זוג ואם לבת

המילה האהובה עלייך בשפה העברית?

"דגש".

איזו מילה את שונאת?

"אני לא שונאת מילים ומשתדלת גם לא לשנוא אנשים. המילה שאני פחות אוהבת היא 'לגמרי' – לא במשמעות הרגילה אלא רק במשמעות של 'ממש'".

יש מילים שאת מרגישה ש"פספסנו"?

"כן. לא תמיד מילים שלנו מתקבלות. אחת מהן היא המילה מִדגנים – שהציבור העדיף לקרוא להם 'דגני בוקר'. זאת החמצה בעיניי".

את מתקנת לאנשים טעויות בעברית?

"משתדלת כמה שפחות, אבל לילדים רצוי לתקן. ילד שמתקנים לו שגיאות – בעיקר של מספרים – יידע עברית".

מילה שמשעשעת אותך וגורמת לך לחייך?

"סבבה! פעם, הלכתי עם הבת שלי לקנות תרמיל. המוכרת שאלה אותה: את רואה את האבזם הזה? סבבה? סבבה! וזה? סבבה? סבבה! וככה הן שוחחו שיחה שלמה רק עם המילה סבבה. וזה כל-כך הקסים אותי".

 

ראיון עם תליק כרמון, האחראי על אתר האינטרנט, עמוד הפייסבוק והאינסטגרם של האקדמיה

תליק כרמון הוא אחד מהאנשים שבזכותם העברית קיבלה פתאום צביון צבעוני ועדכני. הוא ראש מדור קשרי קהל של האקדמיה ללשון העברית, ועורך התוכן של האתר, עמוד הפייסבוק והאינסטגרם המאוד פעילים שלהם. "אני עובד עם המעצבות יובל סלינגר ואניטה קרפל שהן סטודנטיות מבצלאל מוכשרות מאוד", הוא מפרגן.

עוד מעט הוא סוגר שלוש שנים באקדמיה ללשון עברית: "לפני זה עבדתי בארגונים חברתיים – התנועה לאיכות השלטון והאגודה לזכויות האזרח – שבהם צברתי ידע שאִפשר לי לפשט מסרים מורכבים לציבור רחב. שם האתגר היה לקחת מסרים משפטיים מורכבים ולהנגיש אותם, וכנראה זה סוג של יתרון גם בעבודה הזאת, בעובדה שהביאו אדם שאינו איש לשון לתווך את המסרים המורכבים".

כמה גולשים יש לכם?

"בפייסבוק כמעט 270 אלף עוקבים. חשיפה חודשית: 998,821 איש. חשיפה שבועית: 483,950 איש. הגידול המרשים והמפציע שלנו בשנה האחרונה הוא באינסטגרם. אנחנו כרגע בכמעט 120,000 עוקבים, כמעט כולם נוספו אלינו רק בשנה האחרונה. שם במיוחד אנחנו מתרגשים לראות המון בני נוער צעירים – מעורבים, שואלים שאלות ומקבלים מענה, ומשתתפים בחידונים שאנחנו עושים על השפה".

איך פתאום תחום עם תדמית עבשה הפך למגניב?

"כי שפה ומילים זה הבסיס, ואנחנו מדברים לציבור שלנו בגובה העיניים. אחד מסודות ההצלחה שלנו הוא שאנחנו מדברים לקהל בכללים של הפורמט – באינסטגרם המסרים יהיו יותר ויזואליים ולמנויים שלנו לאיגרת המידע נעמיק יותר. אגב, הפעילות ברשתות החברתיות זה חלק אחד מהפעילות הענפה שלנו. בשנים האחרונות אנחנו נותנים דגש רב לקשר פנים מול פנים עם הקהל ולא רק וירטואלי, באירועים כמו הרצאות על הבר ובאירוע המרכזי של יום העברית. אני נעזר בסטודנטים שעוזרים לי במטלות הרבות והמגוונות של המדור שלנו, וכמובן באנשי המזכירות המדעית שעוזרים לנו בבחירת הנושאים וכמובן בהגהות הנדרשות לכל פוסט, או כמו שאומרים אצלנו – רשומה, אם כי בשיחות פנימיות, הם מרשים לי להגיד פוסט"…

יפה מצדם

"ל'סטורי' של האינסטגרם, לעומת זאת, אין פתרון בעברית. בינתיים".

האם במסגרת עבודתך התברר לך על העברית משהו שלא ידעת קודם?

"כן, שאפשר לכתוב ו' החיבור לאחר פסיק"!

איך אתה מאפיין את הגולשים שלכם?

"ציבור רחב, מחתכים שונים, ובסביבות 60% מהעוקבים אחרינו בפייסבוק ובאינסטגרם הן נשים. לפעמים אני מופתע מכמויות האמוציות שהאקדמיה ללשון העברית יכולה לעורר. אנשים לוקחים ללב למשל את ההמלצה שלנו לכתוב דוגמה ולא דוגמא, וגם כללי הכתיב המלא זה נושא מאוד ייצרי".

מה המילה שאתה הכי אוהב?

"תמונה. היא מעוררת בי רגשות של חקירה, התבוננות והעמקה".

איזו מילה אתה מתעב?

"תיעוב".

איזו מילה משעשעת אותך?

"גומץ".

@זה ברגל, לא?

"וגם ביד – הצד השני של המרפק. החלק שאליו את אמורה להשתעל".

יש איזו שאלה שחוזרת על עצמה? משהו שמעניין את הגולשים או מטריד אותם במיוחד?

"זה משתנה בתקופות – מכנס או מכנסיים. שאלות על כתיב תקני תמיד יעניינו. 'כש' לעומת 'ש'. וגם בהתאם לחדשות. שאלה שעלתה לאחרונה היא אם ראש ממשלה הוא חֲלופי, חילופי או  חֲליפי?".

אכן נושא בוער. מלבד כרמון, שני אנשים נוספים מהאקדמיה שדיברתי איתם נדרשו לעניין. ומה התשובה? ובכן, חֲלוּפִי הוא אלטרנטיבי, חִלּוּפִי הוא בר חילוף, שאפשר להחליפו (בלועזית: קוֹמוּטָטִיבִי), והנכון, כפי שקבעה האקדמיה הוא: ראש ממשלה חֲלִיפִי – כלומר שמשמש ממלא מקום.

 

* * *

270 אלף עוקבים בעמוד פייסבוק של האקדמיה ללשון עברית

חשיפה חודשית בפייסבוק: 998,821 איש

חשיפה שבועית: 483,950 איש

באינסטגרם: כמעט 120,000 עוקבים

60% מהעוקבים בפייסבוק ובאינסטגרם של האקדמיה – נשים

המילה הכי נפוצה בשפה העברית: לא.

 

פורסם בגלובס ב- 29.5.2020