מה קורה לשירים בדרכם הארוכה מהיותם רעיון צלילי או מילולי ועד שהם בוקעים מתוך תקליט-אור? האם התחנות במסלול הזה – הכתיבה, השיופים, ההקלטות הראשוניות והשלבים הסופיים, מרחיקים או מחזקים את אותו צורך בסיסי של היוצר לבטא משהו חשוב?
לעיתים, התוצאה שאיתה נפגשים המאזינים נשמעת יפה ו"נכון" לאוזן, אבל מרוב ליטושים והעשרות משהו נחלש בתיאבון הראשוני של המבצע, והוא שר נפלא אך באופן מכאני.   
 
לרם אוריון אין קול "יפה" או מושלם, אבל באלבומו "כן" הוא נשמע טרי כאילו עברו דקות ספורות מהרגע שהתחשק לו להביע את המוזיקה שלו בינו לבין עצמו, ועד שהיא הפכה זמינה ונגישה. קולו ה"קטן" והמוגבל יחסית מרופד ומעובה ברגש ובתאווה גדולה להחצין אותו. במשך שנים הוא תפקד בלהקות רוק: "הדה בושס", "נושאי המגבעת", "בתרי זוזי" ו"הפה והטלפיים" וניגן עם ערן צור, וזהו הפרויקט הראשון שלו כסולן. השנים שבהן התמחה והעמיק את כישורי הנגינה וההפקה שלו – גם באמצעות הפקותיו לאחרים: רועי (צ'יקי) ארד, "ביר 7", שילה פרבר ו"דפנה והעוגיות" – השביחו את כישרונו, ואלבומו נהנה מהיתרונות האלה. מדובר באלבום כפול, שחלקו השני מורכב משני  E.P שיצאו בשנתיים האחרונות.
 
מלבד "באה לקראתך" – שיר של שלומי ברכה, כל השירים הם של אוריון, לעיתים בשיתוף עם אסף גברון ו"הפה והטלפיים" ואיגי וקסמן (בשיר "רגע"). הטקסטים מתאפיינים בציוריות ("זאבים רבים בתוך הלב שלי" בשיר "פצצה"), כנות ("תמיד היית זה שעוזב, עכשיו תרגיש את הכאב" בשיר "אינסוף"),  סוריאליזם ("ילד וילדה משחקים תופסת בחנות רהיטים באילת. הוא עיוור והיא חירשת" בשיר "תופסת"), יכולת להמחיש סיפור, למשל בשיר היפהפה "גיבור גיטרה", שבו תיאור טראגי של מיתוס הרוקיסט שהולך עד הסוף ("כל מה שתיקח ידעך, והמשאלות יפלו עליך חזרה") ובתקווה שנצמדת אל הכאב ("אז תצא לרחוב, ותתחיל לחפש, כי אולי עוד סיכוי, כי אולי איזה נס, יעשו אצלך את המהפכה, ולרגע אחד תצליח להיכנס" בשיר "רגע").
 
הסבל המילולי מועצם במנגינות חזקות ביופיין (שמתחדד בשירים האינסטרומנטלים)  ובאפקטיביות שלהן, כלומר בהצלחתן לרגש, בין השאר באמצעות ההגשה. אוריון לא מטשטש את מגבלותיו הקוליות, ומתייחס אליהן כאל נתון שמדגיש את האותנטיות ההבעתית שלו. וכך הוא זועק וצורח ברגעים הרועשים שדורשים השירים, וגם מוציא עדינות וחולשה מינורית. הבסיס הנגינתי המיומן (גיטרות – אוריון ודפנה קינן, באס – ספי אפרתי, תופים – חגי שלזינגר) מועשר בסקסופון (תמר זיו), צ'לו (מאיה בלזיצמן), כלי הקשה (שי ברוך) והקולות של דפנה קינן מ"דפנה והעוגיות". אבל התוספות הן חלק אינטגרלי וטבעי בשירים ואינן מהוות מעטה קישוטי חיצוני.              
 
הרעש שאוריון מוציא הוא תזזיתי ולעיתים מהיר על סף קוצר נשימה. יש בו חספוס, אבל הוא אלגנטי ולא מלוכלך, כפי שאפשר לצפות מרוקיסט נפוץ. הדם והדמעות נוכחים ("דם ודמעות על המיטה" בשיר אינסוף"), אבל ריח הזיעה אינו מורגש. אוריון מפגין ניקיון אסתטי, שמומחש גם בעטיפה היפה של האלבום, ובה לב אדום שיוצרים כדורי סנוקר על רקע השולחן הירוק כשבצד המקל עם פוטנציאל הערעור הוודאי שלו. במילים אחרות: יש כאן סמליות שמחושבותה מכסה על מטען נפיץ.     
   
אוריון ניחן בנכס שכל יוצר מאחל לעצמו – אישיות מוזיקלית מובהקת, שמבדילה אותו מיוצרים אחרים, גם מהז'אנר שלו. במקרה שלו מדובר בטעם טוב שמחפה על חולשה ווקאלית ומייצר רוק אינטליגנטי.        
 
רם אוריון, "כן", "נענע דיסק"

13.5.07, ynet