מנותק מההמולה התקשורתית-רכילותית של "כוכב נולד" – הסדרה והתופעה, מגיח  שי גבסו, מבוגרי המחזור הראשון, ובידו כבר דיסק שני, "במקומי". חרוץ (הספק מרשים לגילו הצעיר, 22) ומוכשר (כמו באלבומו הקודם, "ארים ראשי", גם הפעם הוא כתב את השירים בעצמו – מילים ומנגינות), גבסו יצר אלבום נעים לאוזן וללב. הוא שר בו בלהט, ברגשנות וברצינות, שלעיתים מעניקים לשירים עודף דרמטיות ותחושת בהילות מוגזמת, אבל למרות זאת, הנאיביות המובהקת של גבסו מעוררת סימפטיה.

האלבום הומוגני הן מבחינת הטקסטים של השירים, שמשתלבים אחד בשני ולעיתים מצטטים זה את זה, והן מבחינת הצלילים, שבמחצית השנייה של היצירה גולשים אחד לתוך השני עד כדי התמזגות. עם זאת, בעיבודים חסרה אותה איכות חמקמקה מבחינת הגדרתה, שיש המכנים אותה מעוף, ברק או השראה. כזו שעליה אומרים "זה לא דומה לשום דבר". הכינורות, הוויולה והצ'לו שמקשטים היטב חלק מהשירים, מעוררים תהייה, האם הם מכסים על לחנים שגרתיים ועל עיבודים שאינם מטלטלים גם בקטעים שאמורים להיות כאלה מבחינת הטקסטים.
ובכלל, חסרה יד מפיק יותר נוקשה ופחות מתפשר, שינקה את השירים ממהלכים מוזיקליים בנאליים ויזכך אותם עד לתמציתם הייחודית – והיא קיימת.

גבסו ניחן ברגישות מלודית ומילולית, בכנות, בצניעות ובחוש אסתטי. שתי התכונות האחרונות מתבטאות גם בחוברת הדיסק, שבה הוא מצולם רק פעמיים, כולל בעטיפה, בה מחצית פניו מוחשכת, ובחצי המואר משתקפים אנשים אחרים. בכל שאר הצילומים תיעד הצלם אלעד ויסמן שלטי דרכים.

מתח בין הליכה להישארות במקום

השיר "תגידי לי את" מוקדש לסמלת ליאת גבאי ז"ל, שנהרגה בפיגוע ב-94'. אבל למעשה המוות, ההנצחה, וגם המאבק בשכחה, נוכחים באלבום כולו. "עייפתי מלראות אותך מחכה לקרוא קינה", אומר גבסו בשיר "במקומך", שמתאר את הכורח ואת העול שבהיזכרות התמידית.

באלבום ניכר מתח בין הליכה (בשירים "יצאתי לטייל לפנות ערב", "הולך" ו"בדרך אלייך") להישארות במקום ("במקומי", "במקומך" ו"במקומנו"). גבסו שואל שאלות ולא מתיימר לספק תשובות. הוא מחפש בחוץ וגם בתוך נפשו. החיפוש בולט בעיקר בשיר "יצאתי לטייל לפנות ערב", שיר מסע עם איכות סיפורית כמעט אהוד-בנאית.
הספקות, היצירתיות, וגם עוצמות רוקנרוליות בחלק מהשירים,  מעידים על פוטנציאל רוקיסטי, ולאו דווקא על סגנון פופ מובהק, שנוטים לייחס לגבסו על סמך אישיותו הבימתית הנוחה, הקומוניקטיבית ונעדרת החספוס. שני הצדדים קיימים בו, ומעניין לגלות מה יגבר על מה. וככל שגבסו הצעיר יכיר צבעים נוספים, השחור והלבן שלו יבריקו יותר.

"מחשבות בצלילים זה משהו מיוחד", אומר גבסו בשיר "ביקשתם שאשיר לכם מילים". כדי לרכוש את המיוחדות המיוחלת, כדאי לגבסו להתרחק מביטויים משומשים כמו "הלב שלי פצוע", "הרוח על פניי" ו"עוד מעט ויגיע תורי", ולדייק יותר בהבעתו על ידי הימנעות מחרוזים קלישאתיים מהסוג של שלום וחלום (בשיר "הולך"). בסך הכל קיימת בו יכולת שירית לתאר באופן מעניין הלכי רוח כמו:  "על יד הבית נותרו כמה אנשים. הם לא אומרים דבר. הם פה מהעבר" (מתוך: "בחוץ כבר יש סימנים של שקיעה").
מסקרן לדעת האם הוא ינכס לעצמו מקום מכובד בפופ הנעים והבטוח או יגיע לטריטוריות מוזיקליות מעניינות יותר ונועזות יותר. או במילים שלו: "איזו מנגינה יפה. אפשר לשאול לאן היא ממריאה מפה".

("במקומי", שי גבסו, "אן אם סי")

פורסם ב-ynet

5.7.06