"תודה שבאתם להשקת הדיסק החדש שלנו, שהוא בעצם דיסק ישן", אמר אסף אמדורסקי בתיאטרון גשר ביום שלישי שעבר, ובכך פענח את סוד הצמד: הזרימה הדו-כיוונית בין ישן לחדש. כי לכאורה, נראה שהדודאים – המקוריים והנוכחיים – עושים את אותו הדבר כבר 60 שנים מאז שנוצרו. שרים נפלא שירים יפים, שהחדש שבהם נכתב לפני יותר מ-25 שנה, והרוב הרבה קודם. מצד שני, תמיד הם היו רעננים, ולא רק בגלל הטמפרמנט הסוער שלהם, אלא בזכות הקפדתם להתחדש, למשל באמצעות אינטראקציות עם זמרים והרכבים אחרים. שיא שיתופי הפעולה נוצר דווקא כאשר חצי מהצמד – בני אמדורסקי – הלך לעולמו ב-1994, ו-15 שנה אחר כך, אסף בנו הופיע במקומו לצד ישראל גוריון במופע "שרים דודאים", שבעקבותיו הוקלט אלבום שהפך לזהב. עכשיו, כעשר שנים של הופעות רצופות אחריו, הם הוציאו אלבום נוסף ("שרים הדודאים 2"), שבו עודכנו השירים הפעם בתוספת אורחים – יהודה פוליקר, שלומי שבן, יהודית רביץ, מארינה מקסימיליאן ורבע לאפריקה. בהופעה בגשר הם המשיכו לשדרג את האלבום. קודם כול, עם ההומור של אמדורסקי ג'וניור, שהחיבור שלו לאביו יצירתי ומרגש, וגם מצחיק: "תשירו איתנו את השיר הבא, בבקשה", הוא ביקש באמצע המופע, "כי אתם בטח מכירים את המילים. אולי אפילו יותר טוב מאיתנו". לפני השיר "אבינועם בחור כארז" הוא סיפר את הסיפור שמאחוריו: "אבינועם הבן של המוכתר התאהב, לא עלינו, בחלוצה! זה אומר שהיא, לא עלינו, שמאלנית, אקטיביסטית, ויש אומרים גם טבעונית!".

והיו הפתעות נוספות ששדרגו את האלבום במצב הצבירה הבימתי שלו, למשל האירוח של ריף כהן – שאומנם לא השתתפה באלבום, אבל התגלתה כאדם המושלם לבצע איתם את "שדמתי" ואת "דבקת רפיח" – בקול עמוק ובייצריות של אלה כנענית, וכל שיר הפך בפיה ליצירה שלמה, גם בזכות הבס הדומיננטי של אברי בורוכוב (ב"שדמתי") והאקורדיאון של אסף תלמודי (ב"דבקת רפיח"). שקד פורמן בתופים ורון אלמוג בגיטרה אקוסטית שדרגו את השירים לא פחות.

יהודה פוליקר – כל ישותו רגש – הקסים בשירה ובנגינה של "עץ הרימון" ו"שי". שלומי שבן, שגוריון קרע מצחוק כשהציגו כ"פסנתרן מיתולוגי שגדלתי על ברכיו", שר איתם בהתחלה את "מה למדת בגן היום", עם המילים של חיים חפר שנשמעו אקטואליות כאילו נכתבו השבוע: "כאן כולם שווים חבר, אך יש כאלה ששווים יותר". שבן התמזג עם הקלידים תוך כדי השירה ויצר מערבולת על-זמנית שגרמה לשני הדורות שעל הבמה להפוך לדור אחד, צעיר, והתובנה הזו קיבלה אישור ותוקף בשיר הבא: "סימן שאתה צעיר". הם הקדישו אותו לאריק איינשטיין, שמלאו חמש שנים לפטירתו – ושמזוהה עם השיר כחבר בשלישיית גשר הירקון (שגם בה השתתף אמדורסקי האב, ולזמן-מה גם גוריון, שהחליף את יהורם גאון). בניגוד לאלבום, הפעם שבן ויתר על הקלידים לטובת התמסרות לשירה, ואת מקומו הנגינתי החליף בהצלחה יתרה אסף תלמודי.

"החליל", תבעה פתאום מישהי מהקהל משאלה שירית. "זה לא ערב של בקשות שירים", הדף אותה אמדורסקי,  וגוריון ריכך: "בשביל זה היינו צריכים להיות כאן כבר מהבוקר".

25 שנה אחרי פטירת בני אמדורסקי (הקהל היה המום כשאסף עדכן אותם במספר הזה), בנו ביקש לשיר "שיר שאבא שלי ז"ל שר. נעמי שמר הלחינה את אלתרמן, ואני אהרוס את זה עכשיו". הוא לא הרס את "פגישה לאין קץ". נהפוך הוא, וגוריון שעשע עם השיר "בוטנים", בתוספת חדשה: "עברו מאז הרבה שנים / אני עכשיו כבר בן 80 / תחזירי לי את השנים". אם לדייק, אז בערב ההוא מלאו לגוריון 83, כך שהובאה עוגה, והקהל שר "היום יום הולדת", ועבר לשיר גם את השיר החותם  "אני גיטרה" שנעמי שמר כתבה לאמדורסקי האב: "אני סימן, אני עדות, לידידות, ולבדידות, וגם במשעולי ילדות אצעד לבטח". וכך, תיאטרון גשר התגשם בשם שלו והיווה גשר בין הדורות, שעליו עברו בערב ההוא צעירים מכל הגילאים.

התפרסם בגלובס ב-14.12.2018