מלכה בסמרטוטים

מגיע לה יותר, לשרית חדד. "שרה שרה" – אלבומה ה-23 (!) של הזמרת, המשווק כאלבום מלא שמחה ואופטימיות – הוא בעצם מדכדך. קודם כול, בנושאים החוזרים על עצמם של השירים: אהבה נכזבת, זוגיות כושלת, רומן ארעי ובעיקר פרידות. לעיתים "היא" (כלומר גיבורת השירים המושרים כמעט כולם בגוף ראשון) זו שעוזבת, לפעמים היא הנעזבת. אסרטיבית או כנועה. בדיכאון-שיתוק טוטאלי או באופוריה מוחלטת. אף פעם לא עקבית. בשיר אחד – "זה לא בגללי", ולא חולפים שני שירים, וכבר – "איך כמו תמיד אני הורסת כל דבר". גם אם יצירה (או "יצירה") לא מחויבת לאמות מידה כמו עקביות, היא אמורה לפחות להעניק אשליה כלשהי לרקוד לצליליה. לא כאן. ומה הקשר בין המקום שבו חדד נמצאת בחייה לאלבום הזה? גם אם שמורה לה החירות להתל במאזיניה כרצונה, אמור להיות גרעין אמת כלשהו, ולו לשם האותנטיות.

אבל זו – כלל לא קיימת, וחוסר האותנטיות שבשירים מייצר טעם לוואי מזויף, וגם מקרין על טיבם: הם קליטים, אבל פשטניים ובנאליים – בלחנים ובמילים. אלה וגם אלה שחוקים, נעדרי חידוש. חדד אומנם זוהרת מעליהם, חיונית כמו תמיד בקולה הנודע, אבל הקול הזה נועד לשכון בשירים שהולמים את מידותיו. הוא כמו מלך לבוש בסמרטוטים. חדד מקפידה בשירתה, ניכר בה שהיא חולקת כבוד לשיריה – אבל הם אלה שלא מכבדים אותה.

כל שיר מעובד ומופק על-ידי מישהו אחר. חלקם מפורסמים ב"מגע הזהב" שלהם, שהפעם מפיק מתכת פשוטה: ג'ורדי, הנרי, יעקב למאי ואחרים. לכאורה, ריבוי המפיקים/מעבדים עלול לייצר חוסר אחידות. למעשה, האלבום דווקא אחיד – אבל בדלותו. ולא מגיע לחדד אלבום כזה. כבר כותרתו מאכזבת בהחמצה שהיא מגלמת. משחק מילים על השם המקורי של חדד – שרה, והייעוד שלה: לשיר.

"כבר התרגלתי לכמעט", היא שרה ב"מתפללת" – מהבודדים הטובים (מילים: תמר יהלומי). דווקא כאן מבצבצת אותנטיות, אולי שלא במתכוון. והעצב שבכנות הזו, אולי הוא זה שבכוחו להסיע את שרה-שרית חדד מהכמעט האפרורי אל הוודאי הזוהר.

התפרסם בגלובס ב-27.4.2017