תמצית וניל

עשר שנים מפרידות בין הדיסק הראשון של סיון שביט לדיסק השני, "וניל", שיוצא (רק) עכשיו. בין שניהם היא הספיקה להפוך לאמא, לאבד אמא, להתנתק, ולהתחזק כדי לחשוף את הפגיעות

כמו הכוהנת הגדולה של המוזיקה, עמדה קורין אלאל על הבמה באוניברסיטת תל אביב בתחילת החודש. חיוכיה הגדושים ליטפו, חיבקו ונישקו את קולגותיה להופעה במסגרת יום האישה: דנה ברגר, אפרת גוש, זהבה בן, אמ.סי קרולינה, נינט וסיון שביט, שהתכבדה לפתוח את הערב.

היא פצחה ב"כרטיס טיסה" – להיטה החדש, עברה ל"ללב שלי אין בית" – שנחשף לראשונה בסדרה "אהבה זה כואב" וחתמה ב"נשקי אותי חזק" מתוך "הכחול האפור הזה" – דיסק הבכורה שלה.

הקהל שמח אל שביט, וניכר בתנועותיה שגם היא נהנתה לפגוש אותו אחרי תקופה ארוכה, טורפת את השירים בכל גופה. "הבמה זה המקום שלי", היא המשיכה לנצוץ גם אחרי ההופעה, מאחורי הקלעים.

"ללב שלי אין בית. אין לו קירות. אין לו תקרה. אין בו חלון לסגור מול הרוח הרעה" ("ללב שלי אין בית")

מתוך הכפר בשרון שבו היא מתגוררת, אנחנו נוסעות בשדות, שמבטים נדל"ניים חמדניים מאיימים לטרוף אותם בכל רגע. אביב סוער. רוחות מטלטלות, אבק פולשני וגשם לא החלטי. בתוך המכונית שביט, מלאת ניגודים, נחשפת ומצטנפת לסירוגין ("בגלל שאני מדברת על עצמי, המיגרנה כבר אורבת לי"). ההתלהבות שלה ורבאלית ומלווה בתנועות ידיים. אבל לעיתים, באופן צובט, היא מכסה את פניה בכפות ידיה או מסתירה את עצמה בשערה.

הדיסק השני שלה, "וניל" יוצא עכשיו, כשעשר שנים מפרידות בינו לבין תקליטה הבכור, "הכחול האפור הזה". "מיד אחרי התקליט הראשון, הרגשתי דווקא מאוד בשלה לתקליט שני", היא מבהירה. "הייתי אז בחברת התקליטים 'הד ארצי', עם חוזה אומן של חמישה תקליטים. גיבשתי חומר לתקליט נוסף, והם אהבו את השירים, וכבר סגרנו תקציב. אבל פתאום היתה טלטלה גדולה ב'הד ארצי'. כל המחלקה העברית הוחלפה, והבנתי שתהיה המתנה נורא ארוכה עד שהם יתארגנו. השתחררתי מהם, ובאותה תקופה היכרתי את מיכה שטרית, שמאוד האמין בתקליט והציע לי להוציא אותו בלייבל שהיה לו. התחלנו להקליט, אבל אחרי חודש התבשרתי שהחברה פשטה את הרגל. באותה תקופה כבר הייתי בהריון בחודש רביעי והבנתי שאני חייבת לעצור".

שביט ילדה את בנה, כיום בן חמש, שעונה לשם הייחודי אומַר – "אני אוהבת את המצלול שלו, ומתברר שהוא אפילו מופיע בתנ"ך. אבל אמרו לי לא להתהדר בפרט הזה. הוא הנכד של עשיו"…

ההפסקה התארכה מעבר למתוכנן. "ואחרי הפסקה כזאת", מסבירה שביט, "אי אפשר לחזור לאותה נקודה. חוץ מזה" – כאן נחלש קולה – "שנה אחרי שהוצאתי את התקליט, אמא שלי חלתה בסרטן השד, והיא מתה עוד לפני שאומר היה בן שנה. אז השילוב של להיות אמא ולאבד אמא, באותה נשימה כמעט, טלטל אותי. וזה גם השפיע על היצירה. כי פתאום כתבתי שיר כמו 'ללב שלי אין בית', שלפי הטקסט, כמעט אין בו תקווה. אבל הלחן שלו והעיבוד יצאו דווקא הפוכים. זאת תחושה מאוד אמביוולנטית לבצע אותו, כי מצד אחד, אלוהים, הטקסט שאני שרה! ומצד שני, ראית איך רקדתי כששרתי אותו בהופעה. אני חושבת שפתאום רציתי דברים מנחמים במוזיקה. להרגיש איזה יד ושמתחת להכל יש תקווה".

את הדיסק "וניל", הקדישה שביט לאמא שלה. "כבר בגיל צעיר היא אמרה לי: 'כשאנשים מתים, הם עוצמים עיניים, וזה נגמר. אין יותר כלום. אלוהים והעולם הבא הם המצאה של אנשים שנבהלו מכך שהם מוץ ברוח'. אז אני אתאיסטית כמו שהיא חינכה אותי, אבל גם יש לי רצון רומנטי להאמין שאולי ניפגש באיזה יום. כמה חודשים לפני שהיא מתה – אגב, אני לא אוהבת להגיד 'נפטרה'. בעיניי זה מושג מזעזע. נפטר מהעולם הזה? מה, כל מה שעשינו פה היה כלום? בכל אופן, היא היתה צריכה להרדים אצל וטרינר את הכלב המאוד חולה שלה, וזו היתה סיטואציה מטורפת. אבל לדעתי באיזשהו אופן זה הרגיע אותה, כי היא ראתה באיזו רכות הוא עצם את העיניים. היא אמרה לי שהוא רץ עכשיו מסביב לכדור הארץ. אז לפעמים אני מדמיינת אותה רצה אחריו מסביב לכדור הארץ, וזה גורם לי לחייך.

ביום שאמא שלי מתה היא היתה יפה באופן מוחלט ובנירוונה מושלמת. לא הפסקנו לבכות ולא הפסקתי לנשק אותה. היא נפרדה מאיתנו הכי מדהים.

גם אבא שלי נפרד ככה. הוא חלה בסרטן העור ומת ב-89', ובמשך שבוע כולם עלו אליו לרגל ונפרדו ממנו, וזה היה נורא יפה, חשוף ומרשים. אם זה מה שמחכה לי בסוף – וסליחה שאני מאוד מורבידית בדקות האחרונות – אז יש למה לצפות. כזאת שלווה, ואין עבר ואין עתיד. אתה הווה טהור, ובעצם קצת מורם מההווה".

"האהבה הטובה תהיה גג לראשינו" ("האהבה הטובה")

ואם מדברים על הווה, שביט חושבת ש"וניל" עוסק בהמתנה. "כמעט כל הדמויות שלי שם מחכות למשהו".

המילה בית חוזרת בטקסטים המון, ומצד שני יש תחושה של ארעיות.

"זה לא נשמע לי כל כך מנוגד, כי הבתים לא מייצגים פה משהו חיובי או שלם, נכון"?

אבל הם מאוד נוכחים.
"לא שמתי לב לזה, אבל – ואני מודעת לכך שזה נשמע דרמטי – אני בנאדם בלי בית ובלי שורשים".

זה בגלל שבילדותך נדדת?

"כן. אבא שלי עבד ב'אל על' ועברנו מארץ לארץ לעיתים קרובות. התחלתי את החיים שלי בקיבוץ ניר עוז, שם הייתי עד גיל שנה וחצי. גם קיבוץ זה לא סוג נורמלי של משפחה ושל בית, אבל אין לי טענות לקיבוץ, ואני עדיין מבקרת שם. אחר כך נדדנו – שנה באתונה, שנתיים בארצות הברית, שנה בלונדון, חזרנו לארץ וגרנו בהוד השרון. ורק בגיל שש מצאתי את עצמי בפעם הראשונה במקום שחייתי בו עשר שנים. תכלס, תל אביב זה המקום שחייתי בו הכי הרבה זמן מהבחירה שלי. ואני מרגישה חוסר וכמיהה לבית. לא נראה לי שאפשר לתקן את זה, למרות שאני מנסה".

כששביט היתה בכיתה ד', היא החליטה במפתיע להעלות בפני כיתתה את ההצגה "טופלה טוטוריטו". "עשיתי את זה עם שתי חברות, ושיחקתי את התפקיד הראשי. ופתאום הרגשתי בפעם הראשונה שיש לי מקום, והבנתי שיותר קל לי לתקשר דרך יצירה ובמה".

ועדיין לא חשבת על מוזיקה.

"למרות שתמיד כתבתי ושרתי, הייתי בטוחה שאהיה שחקנית, ולכן למדתי ב'תלמה ילין' במגמת משחק ולא במגמת מוזיקה. אבל בכיתה י"ב היה פסטיבל של בית הספר, וביקשו שאנחה אותו ואשיר. הייתי מאוד פרועה ומרדנית, ואמרו לי 'יאללה, תשחקי אותה'. אז צבעתי את הגוף בלבן ואת השיער באדום, שמתי איפור שחור כבד ולבשתי שמלת שיפון אדומה. זה היה מאוד קברטי ופרוע, והיתה תגובה חזקה באולם. ופתאום זה היה בכל העיתונים! ושוב הרגשתי שאני מתקשרת עם קהל. ומאותו הרגע לא עזבתי את זה. ככה שבעצם מגיל 17 ברור לי שאני עושה מוזיקה".

חברות התקליטים התעניינו בנערה הפרועה והמוכשרת. "כתבתי טקסטים, ומצאתי מישהו שילחין. השיר שלי 'האופנוען' היה ב'נענע אוסף מספר 1', שיצא בשנת 90' ונחשב לאוסף מיתי. היתה לי להקה. ז'אן–ז'ק גולדברג היה המתופף שלי והיינו חלק מהסצינה של תחילת שנות ה-90' בתל אביב עם "איפה הילד", "נקמת הטרקטור", "פונץ"' ועוד להקות. כבר היה לי חומר לתקליט שהיה אמור לצאת ב'נענע דיסק'. ופתאום עשיתי סטופ. לא הרגשתי שלמה. כי כדי להוציא דיסק בגיל 21, אתה צריך לדעת טוב מאוד מי אתה. וככה גנזתי את התקליט, ורק בגיל 28 הוצאתי את הדיסק הראשון".

את אמיר צורף, בעלה ושותפה המוזיקלי, היא הכירה בשלב הגניזה. "אחרי שסגרתי את הבסטה, לא עבר המון זמן עד שחיפשתי מישהו לעבוד איתו. ואז פניתי לאמיר, אבל מיד התחלנו להיות זוג, אז החלטנו שלא נעבוד ביחד. עבדתי עם מישהו אחר, אבל בסוף עבדתי בכל זאת עם אמיר, למרות שהיינו ביחד" – היא צוחקת. "זה כבר היה בלתי נמנע. נפגשנו בגלל מוזיקה, ולא עשינו מוזיקה, וכן עשינו מוזיקה".

צורף – שהיה חבר ב"נוער שוליים", ב"רוקפור" וב"ג'ינג'יות", הפיק אלבומים נחשבים ("אלבום המצעדים" של יוסי בבליקי, "פעם בחיים" של עמיר לב, "משוחח עם כיסא" של להקת "ג'ירפות" ועוד) והלחין בין השאר את "הכעס" ו"כמו שיורד גשם" – צמוד לשביט כבר 16 שנה. "הזוגיות שלנו היא כמו זוגיות של כל אחד, רק שאנחנו יוצרים ביחד", אומרת שביט. "וזאת הזוגיות היחידה שאני מכירה. יש לנו תקשורת מאוד עמוקה, לא רק במילים. לפעמים אנחנו פשוט יושבים בחדר ומנגנים. עכשיו אנחנו דווקא בפסק זמן מוזיקלי – כל אחד לעצמו. אני מתבשלת על השירים החדשים שלי, והוא עם העניינים שלו. ובסוף ניפגש כדי להמשיך ליצור ביחד, וגם נכין את ההופעה שלי. הוא יופיע איתי. כרגע הזוגיות נטו מושלת אצלינו.

"העניין הוא שלפעמים", היא מגלה, "היצירה נוזלת לתוך החיים הפרטיים. הבעיה שלנו היא לדעת ללחוץ על סטופ. וזה קשה, כי שנינו אובססיביים בעבודה. ולכן אמיר מפיק לי את הדיסקים, אבל את החלק של השירה אני עושה עם מישהו אחר. בדיסק הראשון עבדתי עם רונן שפירא ועם עדי עליה. בדיסק הזה עבדתי עם אביתר בנאי, אחרי שהפקתי לו את השירה בדיסק האחרון שלו".

איך היה להפיק אותו?

"אֶבי התמסר בצורה מוחלטת. יש בינינו חברות שנרקמה לאורך השנים. היכרנו דרך עמיר לב – שהוא חבר שלנו. הוא אירח אותנו בסדרת הופעות, שממנה יצא הדיסק 'עמיר לב בהופעה חיה בבארבי'. ופעם הופענו איתו בפסטיבל ערד, וחזרנו שלושתינו ביחד. אביתר נהג, אני ישבתי לידו, הורדנו את עמיר בדרך, ומשם המשכנו לתל אביב. ובנסיעה נוצר הקליק. ובעקבות השיחה שהיתה לנו באוטו, כתבתי את הדואט 'יפה יותר מיפה', שהוא שר איתי בדיסק החדש (ואפרופו דואטים, שביט משתתפת בדואט "24 שעות ביממה" עם יוסי בבליקי בדיסק "דצמבר" שהוא הוציא באחרונה עם בועז כהן. "שיר יפהפה", היא מגדירה אותו). אחר כך אביתר הזמין אותי לעשות קולות ושירה ב'עדר של שוורים' – שיר שהוא עשה בתקליט השני שלו".

עיני שביט מבריקות כשהיא מדברת על הפקת שירה – "זאת עבודה מרגשת. חוץ מלאביתר, הפקתי שירה גם לשניים שעובדים על תקליטם הראשון: דידי ארז – שהיה המתופף של להקת 'ג'ירפות', ומוטי ביקובסקי – הסולן של להקת 'מים'".

"כמו זוג ילדות מחזיקות ידיים בחושך המבהיל ונפרדות ברפרוף שפתיים בטעם וניל" ("וניל")

שביט, ששיחקה בסרטים "גרגר על הריס" ו"כאילו כלום לא קרה", לא שוללת את האופצייה להמשיך לשחק במקביל למוזיקה – "למרות שזה קשה, כי ההגה לא בידיים שלי".

מגיל 19 היא מתפרנסת מדיבוב סרטים מצוירים ("המומינים", "מוצאים את נמו", "הטלטביז" ועוד). "בקרוב אסגור עשרים שנה בדיבוב. אני נהנית לדובב. יש בתחום הזה הרבה צחוקים ואופטימיות, ובזכותו אין לי שיקולים כלכליים כשאני יוצרת".

כאשר שביט החליטה לקרוא ליצירתה האחרונה "וניל", כשם השיר הפותח, היא הופתעה לגלות באינטרנט ש"ווניל הוא בעצם סחלב, שלא גדל בפני עצמו, אלא חייב להישען על משהו. יש לו גם יכולות רפואיות. אפילו האמינו שהוא תרופה לאין–אונות. הוא מאוד יקר, ומצליחים לגדל אותו רק בשלושה אזורים בעולם. בארץ עוד לא הצליחו".

השיר וניל עוסק באינטימיות בין בנות – "אבל לא מינית", היא מדגישה. "יש אנשים שחושבים שכתבתי אותו על אמא שלי, על אחות שלי או חברה שלי. ויש כאלה שאומרים שזה שיר לסבי".

ומה את אומרת?

"השיר הוא על אהבה בין בני אדם. זה אומנם נובע ממערכת יחסים שלי עם אשה, אבל לא מדובר כאן רק על בנות. נניח, ידיד שלי – האם אני אומרת לו באמת כמה אני אוהבת אותו? בסוף אנשים מתים וכולם בוכים כמה אהבו אותם. אבל האם הם אמרו את זה לפני כן? אני שומעת אנשים אומרים" – היא מחליפה קולות בהתאם לתפקידים – "'אוהב אותך אחי', או 'יו, איך אני מתה עלייך', ואני שומעת הרבה 'אי לאב יו'. יכולתי להפוך את זה ללשון זכר, אבל אז זה היה הופך לסתם עוד שיר אהבה. אם הייתי כותבת את זה באנגלית, זה היה פתוח מראש. בכל מקרה לא התכוונתי לעשות פרובוקציה".

"באור הכחול האפור הזה כשאנחנו מאבדים את הצלילים, אתה מתפלל, אני קוראת עיתונים" ("הכחול האפור הזה")

בדיבורה, ובוודאי שגם בטקסטים שלה, סיון שביט בוררת מילים. "אני נותנת להן משקל משמעותי, כי אני מאמינה שככל שמדייקים יותר – ככה זה יגיע ליותר אנשים", היא מסבירה. "לפני שנתיים ישבתי על חוף הים, ועמדה שם אישה דתייה והתפללה מול הים, ובעלה ישב על החוף לידה וקרא עיתונים. בדיוק סיטואציה הפוכה לשיר שלי, ואמרתי 'וואו'! כנראה שזה באמת קורה לא רק אצלי.

חשבתי ש'הכחול האפור הזה' ימכור אולי 4,000 עותקים, ונראה לי שהיום הוא עבר את ה-15,000 אלף. אני חושבת שהכל בגלל שדייקתי. הרי גם 'כרטיס טיסה' הוא סיפור נורא פרטי, אבל שמעתי שהוא כבר הפך ל'שיר של אנשים'".

היא הלכה בשדות

השיר "מחכה לגלשן", החותם את הדיסק, נכתב בעקבות משבר יצירתי.

מה את עושה במצבים כאלה?

"מישהו הציע לי תרגיל – לא לקרוא כלום, כולל עיתונים, במשך שבוע. אמרתי ואללה? בוא נוסיף את הרדיו והטלוויזיה. זה החזיק שנה וחצי! תיראי, יש המון דברים מעניינים, ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות. אבל הם רעש לבן. אם אתה יושב באוטו, ודבר ראשון מדליק את הרדיו, אז מה עשית בעצם? ברחת. כן, אתה יכול להגיד 'זה בשביל הכיף של הנסיעה, וככה יותר נעים לי', אבל רגע, בוא נסגור את הרדיו. מה קורה? וואוו" – עכשיו יש לה קול של מכשפה מפחידה – "מחשבות עולות… איזה פחד… אז זהו. זה היה תרגיל מדהים, ואני ממליצה עליו. בינתיים יצאתי מזה, אבל דווקא קורץ לי לחזור לזה עוד פעם".

ובינתיים כשיש לך בלוק יצירתי…

"אני הולכת בשדות. בכלל, אם מישהו נתקע, אני מאוד ממליצה ללכת. חוץ מזה, הרבה מהחסימות קשורות בכל מיני צנזורים. כשיש בתוכך משהו שעוצר אותך ואומר שאתה לא טוב. אז אני אומרת, ברגעים כאלה פשוט תכתוב רע, והרבה. וזה יעבוד. בכלל, כמה שאני פרפקציוניסטית, אני גם נותנת לחולשות שלי לצאת בדיסק. אני אוהבת לשמוע שדברים פרומים. משמח אותי שבסופו של דבר, הדיסק הזה נשמע בוסרי. מבחינתי הוא יכול להישמע כמו תקליט ראשון של זמרת. למרות שעברתי תהליך, אני לא שומעת את הסיבוך. אין תחושה של סרבול. נכון? אותי זה מפתיע, כי אם הייתי שומעת על מישהו אחר שעובד על תקליט עשר שנים, וזאת התוצאה, הייתי מתפלאת".

תגידי, גם על הדיסק הבא שלך תעבדי עשר שנים?

"אני בכלל לא 'חושבת דיסקית', פשוט ממשיכה ליצור. יש לי כבר שישה שירים חדשים גמורים, ושבעה באוויר. זה כמו ג'אגלינג. הכדור עוד לא הגיע ליד שלי".

פורסם במוסף 7 ימים בידיעות אחרונות, 2006