"ובי יש הרגשה מזמן, שהאי-שם בעצם כבר כאן", שרה תמר רדה באלבום הבכורה שלה, הנקרא כשם הלהקה שנקראת על שמה, תמרדה. ובאמת, ה"אי שם" שמטבעו הוא מעורפל ולא ממוקד, ביצירה הזו נשמע קונקרטי, מרענן, ובעיקר שמח, גם בחלקיו המהורהרים. "אי שם" – השיר שמתוכו הציטוט, מתמצת גם את הסיפור שלה. רדה (כן, בת דודה של אסתר) גדלה לצלילי מוזיקת-עם אתיופית בהשפעת אביה, שלזכרו כתבה את השיר הזה והלחינה עם אריאל הורוביץ. "כשתגיע לשם תיגע בעיקר", היא חוזרת ללא הרף על המנטרה היפה והמדויקת. והיא אכן נוגעת בעיקר. עם הבעה קולית מגוונת, וקול גדול – מכונית פאר שהיא נוהגת בה בצניעות – רדה יודעת להסיע שירים, ומגלגלת אותם בגרוביות עסיסית. יש באלבום אווירה משפחתית עולצת, שנוצרת גם מההפקה שלו: הורוביץ, שהיה המורה של רדה בבית ספר רימון, הוא המנהל המוזיקלי שלה, וניר הורביץ – הבן שלו, הוא המפיק המוזיקלי – וגם נגן הבס בהרכב, ביחד עם יניב דדון – שגם הוא בהרכב, המנגן בגיטרה חשמלית.

איתם גם כלי נשיפה נושפי עוצמות (סקספון טנור: נועם שפירא, חליל: אייל סלע וחצוצרה: יובל פלג), והולמים איתם באופן הולם הקלידים של גל עובד והתופים של גיא בן עמי. כולם מתלכדים לססגוניות מוזיקלית אפריקאית-ישראלית  עם יצירתיות שניכרת, למשל, בשיר "זה הגשם" של יונה וולך (המוכר בביצוע המפורסם של נורית גלרון בלחן של רן עפרון). רדה רִעננה את השיר באופן מרתק כשהלחינה אותו מחדש והניחה למילים להוביל לכיוונים אחרים.

יש באלבום עיסוק בלימוד עצמי ובתהיות, עם חשיפה פגיעה ואמיצה כאחת לחלקים הפוצעים שבחיים, כמו ב"תחושת זילות" – שיר על ננטשות עם מילים אוקסימורוניות ("תחושת הזילות עולה ביוקר"). ובמקביל, האלבום מתפוצץ מהגשמות אקטיביות – בריאה, יצירה וריפוי (כמו למשל בשיר החמוד "נמלה"). במובן הזה, האלבום תמרדה הוא מעודד ומעצים. בהתחלה נראה שהוא נועד בעיקר לנשים, החל מנערות מתבגרות, שיזדהו בשיר "רוקמת" עם הדרמטיות הגלויה במשפט "אוי כמה שהחיים האלה קשים". אבל למעשה, קהל היעד הוא רחב הרבה יותר, וכולל בעצם את כל מי שאוהב מוזיקה. כי היא הגיבורה האמיתית של היצירה, זו שמגיעה לשיאה בשיר החותם אותו, "אבבה אייהוויי". המילים – בשונה משאר השירים – הן הפעם בשפת אמה של רדה, אמהרית. הלחן עממי, והביצוע של רדה כאן הוא המשוחרר ביותר באלבום. שיר של חופש מדבק, מרקיד ומקפיץ. שופע ומשפיע לטובה.

פורסם בגלובס ב-3.8.2018