פנים עצובות, עיניים שקועות ושתי ידיים חשופות

אתה ודאי איבדת את הדרך.

אבק בריאות, הנשמה כבר לא צועקת

אתה יכול למות בשקט.

סיפור פרברים, חלום נעורים

אתה יכול לזכור עכשיו איך זה היה:

אתה, גיטרה והכוכבים, בלי צומת דרכים

רק עיירה בוערת שלוחשת לך: נוע–נוע

עבור, כל מה שתרצה – תיקח

תפלס לך שביל בקהל אל הבמה

כל מה שתיקח – ידעך

והמשאלות יפלו עליך חזרה

בועט במגבר, זה לא מתחבר

שריד של טקס שנשכח, מאה אחרת, זמן אחר

אלבום הוקרה, מופע הצדעה

וערב לזכרו נמכר מראש, אתה צריך לפרוש בזמן

כל מה שתרצה – תיקח

תפלס לך שביל בקהל אל הבמה

כל מה שתיקח – ידעך

והמשאלות יפלו עליך חזרה.

אחד מהקסמים שבשיר הזה – "גיבור גיטרה", של רם אוריון הוא הפער, שעליו מגשרת המנגינה, בין המשמעות המדכדכת שיוצרות המילים לבין השירה מלאת התיאבון של אוריון. "מה? רק בשיר הזה"? הוא שואל אותי בביתו, תוך כדי כך שהורס לי את התיאוריה שניסיתי לחצוב מתוך הטקסט – על יסורי הרוקיסט, ספקותיו ונחישותו, כשברקע חייו המרים ועתידו הקודרני.

אז האמת היא שגם השירים האחרים מתוך הדיסק החדש שלו, שעומד לצאת בקרוב, מלאים בתאווה הצלילית הזאת.

ועדיין, רגע לפני שאוותר על ההחלטה להגדיר את השיר הזה כ"שיר מפתח", אני מנסה בכל זאת למצוא בו אלמנטים ביוגרפיים, אבל רם הודף אותי בעדינות נבוכת חיוכים: "חיפשתי בכוונה את הצדדים היותר אפיים וטרגיים שקשורים למושג גיבור גיטרה ולכל העניין הזה של רוקנרול, ובמידה רבה הם באמת מרגישים ככה לפעמים, אבל ההווייה עצמה היא לא כזאת מזעזעת. אני מרגיש בה בבית בסך הכל. זה שיר שרצה להיכתב, והשתדלתי לעשות אותו נכון. בסופו של דבר, כשאתה עובד על שיר, הכוונה היא נורא שטחית: אתה רוצה לעשות שיר בנזונה".

א. "אין שום דבר טבעי בלעלות על במה ולשיר"

העונג הטרי והבלתי מוסווה בשירה של אוריון, מקורו בוודאי בעובדה שאחרי שכל חייו המוזיקליים היה בלהקות (צמד "הדה בושס", "נושאי המגבעת", "בתרי זוזי", "הפה והטלפיים") – עכשיו הוא נמצא בחזית הבמה לבדו.

למה דווקא עכשיו? או בעצם למה רק עכשיו?

"כי לא בא לי יותר להיות בלהקה – זה עד כדי כך פשוט. עשר שנים הייתי בלהקות, ואחרי שסגרתי בסטה עם הלהקה האחרונה שהיתה לי, בתרי זוזי (את הפה והטלפיים נשים בצד, זה הרכב שלעולם לא מתפרק ועובד על סקאלה שונה מכל דבר אחר) רציתי להמשיך לעשות מוזיקה, אבל לא ראיתי סיבה לעשות להקה".

מיצית?

"כן, האמת" – הוא צוחק. "כתבתי שירים, והיה לי ברור שאני רוצה לקחת אותם גם לבמה, כי בלי במה אין שום קייס ללהקה. ואז התחלתי לשאול את עצמי אם אני רוצה לעשות להקה חדשה או לא. כי את השירים ואת המוזיקה בלאו הכי אני כתבתי, וגם אם הייתי קורא לזה להקה, זו עדיין היתה להקה שאני הייתי מרכיב ולא בדיוק להקה אורגנית. אז הבנתי שאין שום סיבה אמיתית לקרוא לזה להקה – אז לא".

המעבר הוא טבעי מבחינתך? זה לא מפחיד?

"אין שום דבר טבעי בלעלות על במה ולשיר. ברור שאתה מפחד, ברור שאתה מתרגש. זה דבר שאני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלעדיו, אבל מלא פעמים לפני ההופעה, הייתי ממש רוצה שכל העסק יתבטל, ששום דבר מזה לא יקרה. ברור שאתה מפחד, איזו שאלה".

למה ברור? יש כאלה שאוהבים את זה, לא?

"בטוח שיש, אבל אני לא מכיר הרבה כאלה. לפחות לפני שאתה מגיע לשלב של שגרה, ובטח שבשלבים ראשוניים, אז כל חוסר ביטחון אפשרי ופרנויה וחשש יבואו ויציגו את עצמם לפני שתתחיל להופיע. אני מניח שאצל ריטה זה שונה, אבל מהפרפורמרים שאני מכיר, כל מי שאני יכול לחשוב עליו מתמודד עם הקטע של להופיע ולשיר בכלל. ברור שלשיר זה הדבר היחיד שאתה רוצה לעשות, והדבר הכי כיף בעולם זה הופעה טובה וקהל שאומר לך סבבה, היית טוב. אבל זה לא סותר את העובדה שלפני שזה מגיע, ובטח שלפני שאתה מתחיל משהו חדש, ובטח שלפני שאתה הולך להופיע פעם ראשונה לא בתוך איזושהי מסגרת – ברור שזה מפחיד".

כבר הרבה זמן אתה מתבשל עם ההחלטה להופיע לבד?

"ידעתי שאני רוצה לעשות את זה מיד כשנגמר בתרי זוזי, אבל אז היו כל מיני דברים וידעתי שזה יקרה אחרי שסיימתי לעבוד על הדיסק של שילה (פרבר) 'תתנהגי יפה'. אז אמרתי אוקיי, עכשיו אני לא לוקח שום דבר, כי אני לא יכול לעבוד על דברים במקביל. אני לא יכול לחלק את עצמי בין פרויקטים".

למה?

"כי כשאני עובד על שירים, הם נמצאים איתי כל הזמן בתודעה. אם אני עובד על שיר אחד, אני חי עם השיר הזה עד שאני גומר לכתוב אותו. וזה ככה גם בקנה מידה יותר גדול: אם אני כרגע עובד על תקליט, אני חושב רק עליו עד שהוא מסתיים. ולכן כשאני כותב שיר, אז ברגע שיש לי ורסיה שנראית לי הוורסיה הגמורה שלו, אני מיד מקליט לו דמו, כשהכל טרי, כל הכוונות והרעיונות – וזה התיעוד הכי טוב של מה שהתכוונתי כשכתבתי אותו, ורק אז אני יכול לעבור הלאה".

ב. "אני ממשיך את מה שרציתי לעשות מגיל 12"

כשאני מחזירה לו את הדיסקים שלו, שהשאיל לי, השמחה פורצת ממנו, כמו אבא דואג שילדיו חזרו סוף סוף הביתה. הוא עצמו, מאז ילדותו ועד היום, מעולם לא עזב את הבית הזה, של המוזיקה. "היצירה היא משהו שתמיד היה", הוא מספר. "עד גיל 12 בערך זה היה ציור. בגיל חמש–שש ציירתי ספינות, אחר כך גופות – הרבה ציורים מקאבריים, ובסוף ציירתי גיטרות. כבר בכיתה ב' או ג' פינטזתי על להיות גיטריסט. מן הסתם זו היתה השפעה כבדה מאוד של אחי הגדול, שניגן קצת, ודרכו שמעתי גם הרבה מוזיקה. זו היתה סביבה כזו של מוזיקה – הוא והחברים שלו, וגם האחים של החברים שלי והשכן ממול, שהיה שם את הרמקולים על החלון ומפציץ. בסוף הוא נהיה שוטר… ואח שלי והחברים שלו היו בעצם סצינת הפאנק הראשונה בישראל. זה היה משהו שלא מזכיר בכלום פאנק אמיתי, כל האינטרפרטציה של הפאנק בארץ בסביבות 77' היתה שונה מאוד, אבל הם היו פאנקיסטים. שמעתי מוזיקה בכל רגע שיכולתי, ביום ובלילה. אומנם גם שיחקתי כדורגל והייתי בחבורות רחוב ועשינו קרבות אבנים, אבל ברגע שהתחלתי לנגן, אז לא הפסקתי עד עכשיו. זה מה שאני יודע. פשוט לא ראיתי אף פעם סיבה אמיתית להפסיק. ואני ממשיך עכשיו את מה שרציתי לעשות מגיל 12".

עד כמה – אם בכלל – אתה משעבד את החיים שלך בשביל היצירה? נניח, בזמן שאתה חווה משהו משמעותי, אתה חושב שהוא חומר טוב לשיר?

"משעבד זה משהו קצת שלילי, אבל אני מקווה שאצליח לכתוב שירים שיעשו צדק לעולם שלי, לחוויות, לטווח של הרגשות. אני לא רוצה שיקרו לי דברים נוראיים ושיהיה לי רע כדי שאוכל לכתוב שיר על זה שרע לי. אני רוצה שיהיה לי טוב בשביל שיהיה לי טוב. אבל ללא ספק, כשרע לך – יש איזשהו טעם לחיים אם יוצאת מזה מוזיקה. כי מוזיקה – מאיפה שלא מסתכלים עליה, היא דבר חיובי. זאת הרגשה מאוד טובה שיש לך שיר שאתה אוהב אותו. אבל אני לא מנסה ליזום את המצבים, אני לא חושב כל הזמן איך אתרגם אותם לשיר. מצד שני, אני משתדל לשמור על עיניים פתוחות ולא לישון יותר מדי, לחוות ולא להיות באיזשהו מצב של קהות או של שיעמום או שגרה. אני פשוט מפחד ממצב כזה. אני לא יודע מאיפה אנשים שישנים עד 4 אחר הצהריים ושותים עד 3 בלילה בפאב השכונתי מביאים בסוף שירים".

מה לגביך?

"זה בטוח לא משהו שאני מחפש".

ומה עם כל המיתוס של סקס, סמים ורוקנרול?

"אני לא יודע מה להגיד על זה. כל אחד חי את החיים שלו. זה גם קשור לתקופה בחיים שאתה נמצא בה. להחליט שהחיים שלך זה סקס, סמים ורוקנרול זה נשמע כאילו די דפוק. וזה משעמם. אף אחד גם לא מחזיק בזה מעמד יותר מדי זמן אם הוא מחליט לחיות ככה".

אתה מצליח להתפרנס ממוזיקה?

"אה, לא… הנתח הגדול של הפרנסה שלי זה לכתוב לעיתון טיימאאוט. חוץ מזה יש הופעות, ויש לי גם שלושה תלמידים שאני מלמד גיטרה. מלמד – אני לא בטוח שזאת מילה טובה. אולי עדיף מדריך, כי אם בוחנים אותי בתור מורה, אני לא מורה כזה טוב. אני לא יודע כל כך – כי לא למדתי כמעט, אבל אני חושב שאם מישהו רוצה לנגן בטריטוריות שאני מכיר, אז אני יכול להיות מנחה, מורה דרך, די טוב".

אתה אוהב ללמד?

"האמת היא שככה, עם מעט תלמידים, בצורה הזאת – כן. זה מעניין. זה גם הקלישאה הזאת, שאני לומד מהם".

ג. "הרעיון שנושאי המגבעת יתאחדו, הוא משהו שיש לחשוש ממנו"

"נושאי המגבעת" זה משהו שכאילו מסרב לגווע. בכל פעם צץ משהו אחר שקשור ללהקה ("זה מצחיק, וזה באמת ככה. זה נורא אופייני לנושאי המגבעת. תמיד זה היה ככה. לגווע? למה שזה יגווע"?). לפני כמה שבועות נכתב במקומון "כל הזמן" שמוטי שהרבני, שהיה המנהל שלכם, מוציא אלבום אוסף של "נושאי המגבעת" בלי להתייעץ איתכם. איך בכלל אתה מסביר את העובדה שלהקה שלא קיימת, מייצרת כזה עניין מתמשך?

"טוב, יש את התשובה הפשוטה. יש את מוטי שהרבני – שאני מת עליו, אבל הדברים שהוא עושה לפעמים, וזו דוגמה מעולה, זאת אומרת, אלוהים אדירים. אני לא מרשה לעצמי ממש להתעצבן מזה כי הלהקה לא קיימת ואני לא בלהקה. אני לא הולך לקחת את זה אמוציונלית כמו שהיינו לוקחים את הדברים האלה בזמן שהיינו בלהקה, אבל כן… האמת היא שאני משתדל למצוא את זה יותר מצחיק מאשר מעצבן, אבל ברור שזה גם מעצבן. מצד שני, קראתי את הכתבה ההיא, וזה נורא הצחיק אותי. זה היה כאילו הכל אותו דבר כמו תמיד, כל הדינמיקה הזאת של הדברים שמוטי אומר ושאדם אומר ושאני אומר ושאוהד אומר. ככה זה נראה באמת. וחבל שהוא מפחד לערב את הלהקה, כי אם הוא כן היה קופץ לתוך המים הקרים איתנו, אז לפחות הוא היה יכול למצוא חומרים טובים יותר – הרי שמונים אחוז מהארכיון לא היו נגישים עבורו. יש לי טונות של הקלטות מחזרות ומהופעות. זה מקומם שבסופו של דבר הוא גם עושה את התקליט הזה שאני לא בטוח שיש סיבה אמיתית לעשות אותו, וגם הוא עושה אותו הרבה–הרבה–הרבה פחות טוב ממה שהיה אפשר לעשות אותו".

דיברת איתו?

"לא".

למה?

"מה הטעם? הוא כבר גמר לעשות את התקליט הזה, ואני לא שמעתי את התקליט. חוץ מזה, כשראיתי את הקסטת וידיאו האחרונה שהוא הוציא של הופעה של נושאי המגבעת, נעשה לי שחור בעיניים, כי הוא מצא עוד משהו, עוד הופעה מצולמת, ולא הופעה טובה במיוחד, צילום שרחוק מלהיות טוב וסאונד שעוד יותר רחוק מלהיות טוב. אז אין לי כוח לזה. גם אם עכשיו יתחילו צעדים תקשורתיים או משפטיים או לא משנה מה – זה יעשה נזק לדבר הזה שנקרא נושאי המגבעת, לישות הזאת. הנזק כבר נעשה והויבראציות הרעות באוויר. הוא הולך להוציא את זה בכל מקרה, כי הוא תחת הרושם שהוא לא צריך לשאול אותנו, שזה שלו. הוא הופך את כל הדבר הזה שנקרא נושאי המגבעת לשלו. נראה לי שבגלל שהלהקה הזו באיזשהו מקום דפקה לו את החיים, אז הוא נחוש כאילו לסחוט את הדבר הזה עד כמה שהוא יכול, כדי להחזיר לעצמו משהו. אני לא הולך להילחם בזה. אני מקווה שזה יהיה כמה שפחות מביך, ושזה הדיסק האחרון במסגרת הזו".

יש סיכוי שתתאחדו אי פעם?

"אני חושב שהרעיון שהלהקה הזאת תתאחד זה משהו שיש לחשוש ממנו. ואני לא היחיד בלהקה הזו לשעבר שחושב ככה".

למה?

"אני פשוט לא רואה סיבה אמיתית טובה לאחד את הלהקה הזו".

אממ… כסף?

"צריכה להיות הצעה שאי אפשר לסרב לה. בינתיים, תודה רבה, הצלחנו לסרב להצעות".

ד . "למה שלא ארצה את זה"?

ב"מומה" כתוב עליך שאתה "שייך לקבוצה מצומצמת אך בעלת השפעה, של מוסיקאים ישראליים שאינם מוכנים להיות חלק מ'המוסיקה הישראלית המקובלת'. המיינסטרים לא מעניין אותם, והם לא חולמים להיות בעלי אלבומי זהב, או אפילו להיות מושמעים בתחנות רדיו אמצע הדרך הישראליות".

אתה מסכים עם זה?

"לא עם הניסוח, אבל הכוונה היתה טובה. זה התחיל טוב. אוקיי, המשפט הראשון היה בסדר".

קבוצה מצומצמת, אך בעלת השפעה – באמת נשמע טוב… מה לגבי הלא מוכנים להיות חלק מהמוזיקה הישראלית המקובלת?

"אני לא מסכים עם הקביעה הזאת. מה זאת אומרת? אין לי שום גישת אנטי".

ככה זה נראה. בגלל זה אני שואלת אותך.

"אני לא נגד דברים. כבר אמרתי לך: מוזיקה זה דבר חיובי. כל מוזיקה היא חיובית. אני לא יכול להגיד שאני נגד מוזיקה כלשהי".

מה לגבי "המיינסטרים לא מעניין אותם"?

"המיינסטרים זה דבר מעניין באופן כללי. דברים שיש להם אפיל רחב מאוד, זה מעניין, ובדרך כלל גם יש לזה איכויות אמיתיות. אני לפעמים כן חלק מהמוזיקה הישראלית המקובלת. כתבתי גם שירים לאיגי וקסמן, שאחד מהם – 'תישא אותי לאשה', שהלחנתי – ממש הצליח. אני הסתובבתי שנה וחצי על במות עם צביקה פיק"…

איך היה?

"היה מעניין מאוד. אני גם מופיע עם ערן צור, שאני חושב שהוא מספיק מבוסס. אז בסך הכל, בעיקר בישראל, הגבול הזה בין המוזיקה המקובלת למוזיקה הלא מקובלת הוא די מטושטש ואפילו אפשר לחצות אותו מתי שרוצים".

מה לגבי: "לא חולמים להיות בעלי אלבומי זהב או אפילו להיות מושמעים בתחנות רדיו אמצע הדרך הישראליות"?

"אני מאמין שמתישהו 'מי רצח את אגנתה פאלסקוג' יקבל זהב, ואני די משוכנע שיהיו לי תקליטי זהב".

אתה רוצה?

"ברור!!! מה השאלה"?!

אז תשלח תיקון בהול ל"מומה".

"אבל זה סבבה. אם הייתי כותב אוטוביוגרפיה, היא היתה נראית אחרת, אבל זה ביוגרפיה שמישהו חיצוני – קוטנר – כתב, ואין לי טענות אליו. ברור שכל דיסק שעשיתי או שניגנתי בו או כתבתי או הפקתי – הייתי נכנס לאופוריה מטורפת אם הוא היה מוכר זהב. אבל זה לא משנה בכלום את הגישה שלי למה שאני עושה, ולזה קוטנר התכוון. ברור שהייתי רוצה ש'סונול' של צ'יקי ימכור עשרות אלפי חתיכות. למה לא, לעזאזל?! למה שאני לא ארצה את זה"?

אבל לפי מה שכתוב במומה, נראה שאתה בז לדברים האלה.

"אני בז לגישה של להיות במודעות לאלבום זהב כל הזמן, ובטריטוריה של עצמי אני מקווה להיכנס למקומות שלא הייתי בהם קודם. ברור שאני לא חוזר אחורה – חס וחלילה, וזאת עוד סיבה מעולה לא לאחד את נושאי המגבעת. אבל אני לא בז למיינסטרים. אני מעריץ מיינסטרים! ואני הכי מעריץ שירים מעולים שנורא מצליחים. הרבה מהמיינסטרים הוא מוזיקה מאוד טובה, ובפופ הישראלי יש הרבה מוזיקאים ופרפורמרים מאוד טובים. אני לפעמים חושב שזה די מדהים, הכמות של יוצרים טובים ומרתקים, לא רק יחסית לגודל של המדינה אלא גם לגיל ולעובריות של התרבות שלה".

אגב, פרט לא מדויק נוסף ב"מומה" הוא שאוריון ירושלמי במקור. "האמת היא שכשהביוגרפיה שלי עלתה לאתר, כתבו שנולדתי באור יהודה", הוא מספר. "ואז האתר ירד, וכשהוא עלה מחדש, אמרתי טוב, בדחילו ורחימו אבקש מהם לתקן את הדבר הקטן הזה. שלחתי להם מייל שנולדתי בתל אביב. הם שינו, ורשמו שנולדתי בירושלים… אבל שלא ישתמע שאני מדבר נגד קוטנר… בסך הכל אני בר מזל שיש לי ערך באנציקלופדיית הרוק הישראלית. וכשאני מסתכל בביוגרפיה הזו, אז מה שמהווה בשבילי מדד לאיפה שאני עומד זה השורה של הלינקים בצד של האמנים הקשורים – ואני אומר לעצמי: סבבה. רשימה יפה, ככה שאין לי טענות".

ה . "זה עולם שנבנה"

פרויקט נוסף שאוריון מעורב בו הוא "נוודי האוכף" – שירים שהוא מקליט עם רוגל אלפר (מבקר הטלוויזיה של "הארץ" ושותפו לצמד "הדה בושס", איתו החל את דרכו המוזיקלית). עשרות ואולי מאות השירים שלהם נכתבים תוך כדי הקלטה, וממהרים להשתחרר אל החלל הווירטואלי, להורדה חופשית.

למה אתם לא מפיצים את המוזיקה שלכם בדרך המקובלת?

"כי זאת הזדמנות די ייחודית באופן שבו היא מתרחשת, לראות מה קורה למוזיקה שלך אם אתה עומד לגמרי מחוץ לכל סוג של מערכת כלשהי, וזה כולל גם תקשורת. זו לא מיליטנטיות תקשורתית, אנחנו פשוט רוצים שזה יהיה מחוץ לכל מנגנון אפשרי. גם הייצור וגם ההפצה וגם מנגנון ההפקה – קורים לגמרי מחוץ למעגלים ההם, ובשלב הזה אנחנו רוצים לשמור את זה ככה. ברגע שהתחלנו – לא רצינו ששום דבר יתערב בזה וישנה את זה. חוץ מזה, זה משהו שעדיין קורה, עדיין לא נגמר, אנחנו בעצמנו עוד לא יודעים איך הוא ייראה כשיהיה גמור. זה עולם שנבנה. אנחנו עדיין לומדים אותו".

מה יהיה בהמשך שלו?

"בינתיים זאת הרמת קיום של הדבר הזה, ואנחנו לא נוגעים בו ולא מתערבים. בהמשך, אולי נחליט לעשות מזה משהו אחר, אבל עכשיו זה לא הזמן".

מה אתה אומר בכלל על האינטרנט, שבין השאר מאפשר נגישות בין אמן לקהל שלו? זה טוב בעיניך או רע?

"זה טוב באופן כללי, מבחינת ההיווצרות של הקהילות, הפלורליזם, הדמוקרטיה. אבל לגבי המעורבות של האמן בפורומים – גיליתי שזה יכול להיות בעייתי. קודם כל, זה מעסיק אותך יותר מדי. אני, למשל, בחצי שנה האחרונה בצורה מודעת נכנס כמה שפחות לפורומים, כי מצאתי את עצמי כל הזמן בודק אותם. הרי גם אם לא כותבים עליך, אז כותבים על העולם שלך, על אנשים שאתה מכיר, על אירועים שהיית בהם ושניגנת בהם. ומהצד של האמן – אם אתה מתחיל להישאב לזה יותר, זה יכול לפגוע ביצירה שלך. כשהפורומים הופכים לפעמים למין תוכנית ריאליטי של התחום שלך, אז פשוט לא בריא לראות יותר מדי את העולם שלך דרכם. אבל מכל בחינה אחרת אני חושב שהפורומים העיקריים הם הפלטפורמה הכי טובה ומעניינת היום".

ו. "זה שירים, זה בנאדם וזאת זמרת"

בתור מפיק, עם איזה יוצרים אתה מוכן לעבוד?

"בשלוש השנים האחרונות הפקתי את סונול, את ביר 7 ואת שילה – ואין מכנה משותף ביניהם חוץ מהעובדה שהיה לי נורא כיף לעשות אותם ושאני מאוד אוהב את הדיסקים האלה, אבל לגבי התהליכים והדינמיקה והאינטראקציה – אין שום דבר חופף ביניהם. כל אחד מהם היה בשבילי עשייה אחרת לגמרי".

עבדת בין השאר עם ענבל פרלמוטר ועם שילה פרבר, ואני מוכרחה לשאול אותך איך זה לעבוד עם נשים לעומת לעבוד עם גברים? יש הבדל? מה ההבדל בין רוקיסטית לעומת רוקיסט, למשל?

"את רואה בצ'יקי רוקיסט"?

אממ…

"את מבינה? הוא לא דומה לאף אחד. ושילה לא דומה לאף אחד, ודפנה (מביר 7) אם היא דומה למישהו, אז זה קצת לצ'יקי (אחיה). בטח שסוג האנשים שאני בוחר לעבוד איתם ושבוחרים לעבוד איתי הם אינדיווידואליסטים בטירוף. אני לא חושב במונחים של רוק נשי או רוק גברי. זה שירים, זה בנאדם וזאת זמרת. זה קול. האנשים האלה הם יותר מדי ספיציפיים מלהיות גברים או נשים".

גם אוריון עצמו הוא יותר מדי ספציפי בשביל להשוות אותו למשהו אחר. צניעותו ומופנמותו על רקע המקצוע הכה מוחצן שבחר לעצמו מאירות אותו בזרקורים יוצאי דופן. ואיכשהו, המטמורפוזה שהוא עובר על הבמה, נראית טבעית לגמרי. כרגע, בכל מקרה, הוא עסוק אך ורק בהופעה שלו. "בדרך לתקליט אני רוצה שהשירים שלי יעברו הופעה", הוא מסביר.

חדר חזרות, שבוע וחצי לפני הופעת הבכורה. רם אוריון, ספי אפרתי (באס ושירה), ניצן חורש (גיטרה ושירה) וחגי שלזינגר (תופים). עוד מעט הסוד שהם שותפים לו, יהפוך לנחלת הכלל. אבל עכשיו, זה עדיין רק שלהם.

החדר תיכף יישרף מרוב רוק, אבל אצלם העוצמה מתבטאת בחיוכים קטנים, בהתמכרות עצמית למנגינה – בלי לאבד קשר–נפש אחד עם השני, ובראייה המשקיפה על הכל, שתפקידה לבקר ולשפר. "זה היה מהיר בגבולות הסביר", אומר אוריון אחרי השיר "תיכף ישוב". לי זה נשמע מושלם, אבל בחדר לא מרוצים לגמרי. פה ושם מחייכים בהבעה של "תפסתי אותך" אל זיוף שרק הם חשים בו.

אור צהוב קלוש, התופים נותנים אות ו…רעש. השקט של רם – כמו הדומייה שבה סוללה נטענת – מתפרץ בכוח.

אחרי כל שיר, מעיק חסרון מחיאות הכפיים, המתבקשות. אבל קל לדמיין אותן מחבקות את ארבעתם, בעוד כמה ימים.

בינתיים זאת רק חזרה מסודרת של ילדים טובים, שמקפידים להיצמד ללוח הזמנים. אפילו ההתפרצויות מבוקרות. כשנשאר זמן רק לשיר אחד, הם מחליטים לבצע את "נ נח נחמן נחמן מאומן" של "בתרי זוזי". בסוף השיר, שזה סוף החזרה, רם מרשה לעצמו קפיצה קטנה באוויר.

זאת חזרה טיפוסית? אני שואלת כשהם אורזים את כלי הנגינה.

"לא, מה פתאום", אומר ניצן. "בדרך כלל יש גם בנות ובלגנים"…

או יה.

2004, פרויקט הראיונות שלי לפורום מוזיקה ישראלית ב-ynet