המלך של דרך המלך

"מה יהיה? יום אחר יום אורב עם עוד קטסטרופה לאומית, קוסמית, כימית… אני מרוב בהלה נעשיתי אופטימי", שר דויד ברוזה ב"טבעת הזהב" – אלבום אולפן ראשון שלו מאז "שפה שלישית" מ-2011.

והתיאור הזה, שכתבה צרויה להב (שכל הטקסטים באלבום הם שלה), משקף בעצם את רוח האלבום כולו: גם במצבים של פורענויות המתוארים בחלק מהשירים, ברוזה מפזר עליהם בקולו ובלחניו קונפטי של אנרגיות חיוביות. לואי להב, מפיק האלבום, ויונתן לוי שעיבד והפיק מוזיקלית, עיבו והעמיקו עבור ברוזה את טריטוריית אמצע הדרך המוצלחת שלו, מוודאים שהיא תתמיד להישאר אלגנטית ואינטליגנטית, ושהוא ימשיך לעמוד במרכזה בתוך העמדה הוותיקה של מספר הסיפורים האהוב, שדלק התלהבותו הכנה מניע קריירה רציפה בת כמעט ארבעים שנה.

יש סיכוי טוב שמהאלבום הזה יפרצו שירים שיצטרפו ל"מתחת לשמיים" ויככבו כשירי חופה – "נשיקת מזל", "מזח", "שומע אותי בך", וכמובן שיר הנושא "טבעת הזהב", ולזוגות מתוחכמים יותר: השיר החותם "טנגו", עם הנימה הדרמטית-אירונית. בזכות הצליל המשובח של ברוזה, המוזיקה מקבלת מקום נרחב להשמיע את עצמה ולהתבטא גם ללא המילים וגוברת על התוכן. והתוכן דווקא משמעותי, כי להב – גם בשירי האהבה שכתבה, עם גון לכל ניואנס –  טמנה מוקשים כמו "בין הטבוחים לחזקים את מאלה ששותקים, כי מי שמחטיף יותר קשה פחות חוטף" ("עץ הפקאן"), אבל ברוזה שר הכול בנעימותו העולצת. גם את השיר "לי", שהוא במוצהר "פרפרזה על 'אנאבל לי' של אדגר אלן פו", ברוזה משטח. הטירוף אומנם מופיע מפורשות במילים, וגם נוכח בעיבוד בתזוזת הכלים הנחושים ובהלמות כלי ההקשה – אבל ברוזה בשלו, הופך אותו לבלדת פרידה ותו לא, או כמו שהוא שר בשיר אחר: "אני סתם מהלך על שפת רחש קדמון, בנועם הפנאי" ("אור של אפריל"). אפילו כשברוזה שר על ילדים עזובים ועל המייצג שלהם, "הילד עם הגיטרה" – שום דבר לא נחבט בו, אף פצע או פגיעוּת לא נחשפים. וכך גם בשיר "אין חדש תחת השמש", כשהיופי מטשטש את הפסימיות, והתוצאה היא אומנם לא שמחה, אבל קליטה כהמנון נוגה המושר המונית וחרישית לאור הטלפונים המורמים ומתנועעים בקצב המנגינה.

אין תעוזה, יש תעופה, בנעימות מתוגברת, כי ברוזה הוא המלך של דרך המלך, וגם מה שנעדר מהאלבום אינו גורע מהסימפתיות העקרונית שלו, שמרצפת את היצירה בשירים יפים כמו "לו לי לו".  גם כאשר היא גובלת בקיטשיות, הוא לא נסחף, ועוצר אותה בזמן, וזו גדולתו כמוזיקאי.

באלבום הזה נוצקו תשתיות לשירי מחאה ואחד מהם – "האנשים הלא נראים" מבטא אותה גלויות ומפורשות. מעורר ערגה לאלבום נוסף שכולו פתוח אל הפחות בטוח.

פורסם בגלובס ב-24.11.2018