אלם יצירתי. פייטן שלא מצליח להוציא קול. המצב הנואש הזה – כפי שנחשפתי אליו בגיל 12 בשיר "תקוות ימיי" של שייקה פייקוב, הקסים וזעזע אותי ביחד. אהבתי את השיר. הוא הושמע ברדיו והופיע בשירון "הי ציוניוני הדרך" ששרתי את השירים הישראלים המלוקטים בו לפי סדר העמודים מכיתה ו' ועד כיתה ט' בערך. שוב ושוב. משהו לופת בהתכנסות של המילים למנגינה גרם לי להזדהות, ולדמיין שכשאגדל, אהיה פייטנית כזאת – רק בלי החלק הזה של לשיר בפומבי.

אחר כך המשיך גיל ההתבגרות אל חלקו המרושע, היהיר והציניקן, שכיסה גם את רוב שנות העשרים שלי, ובמסגרתו בזתי פחות או יותר לכל הבעת רגשנות ברבים, שלא לומר התלהבות. השיר הזה פתאום התגלה לי במלוא הפתוס והקלישאות. תיעבתי אותו.

הילדה המתלהבת והנערה המתעבת צדקו וטעו. הן היו אמיתיות לזמנן. שתיהן התפוגגו.

השיר הזה לא.

העובדה שהיה אמיתי לזמנו – מובנת מאליה. אבל מה שמדהים אותי היום, ביום שבו נפטר יוצרו, שייקה פייקוב, הוא שהשיר הזה גם אמיתי לזמננו. תקופתנו הספציפית, הארורה, תמוז – יולי 2025, מלחמה ארוכה ונוראה ביותר מכל שידעה ישראל, חטופים חולים ומתים, ייאוש והבהוב בלתי סדיר של תקווה קלושה.

ופתאום, השיר הזה מבטא את מה שיוצרים רבים חשים במצבים כאלה: הלם ואלם.

מה הם יעשו?

הם לא יִצרו – ובטח שלא יֵיָצרו – בכוח שירי עידוד אם אינם מסוגלים (ויש יוצרים שמסוגלים, ויש כאלה שמסוגלים, והם בכלל לא יוצרים).

הם יכבדו את הרגש שממלא אותם כרגע ויש לו קול על אף השקט שמהווה אותו – שתיקה.

"אבל היום ידיי שותקות, בנשמתי עצבת.

שירתי גוועה וניגוני חדל".

ובנקודה הזו, שבין הבית לפזמון, פייקוב עושה משהו – ואני לא מבינה עד עכשיו מה הוא עושה ומבקש מתקוות ימיו ומאורחות חייו. כריעת הברך שם מעוררת בי אסוציאציות כה רעות – ולא רק של ענווה כמו שחשבתי כנערה. עכשיו זה גם נראה לי כמו כניעה ואפילו הוצאה להורג. ככה זה בתקופה חונקת של "כבדו לי לילותיי". התקופה שלנו.

"המילים מילים כמו איבדו כל ערך" – יש הגדרה מדויקת מזו?

זה שיר על מצב של אין-אונים יצירתי. התייבשות מי השתייה, וגם המאגרים.

אין יוצר שלא חרד מכך. בעצם, אולי יש. השתיקה בשיר הזה מלמדת גם ספקנות.

לא חייבת להיות לכך סיבה נראית לעין, אבל הימים האלה הם סיבה אחת גדולה, והם הופכים את השיר הזה מובן יותר ומחובר יותר.

ובדיעבד – נבואי.

התחלתי לקרוא עליו. הפסקתי דווקא כשצצו מילים על התקופה שמזוהה עם נסיבות כתיבתו – מלחמת יום כיפור. כמה אפשר.

חשבתי על היוצר שלו, שמת היום, והבנתי שאפילו תחילת שמו המלא – ישעיהו – אינה מעידה על הֶעדר, חוסר, אלא מסמנת: יש.

*

אני פייטן, פייטן פשוט, פורט ושר על דרך

מרחשי ליבי אחרוט בקולמוסי הדל

אבל היום ידיי שותקות, בנשמתי עצבת

שירתי גוועה וניגוני חדל

תקוות ימיי פלסו לי דרך

אורחות חיי כירעו, כירעו על ברך

כי הלכו להם שיריי

וכבדו לי לילותיי

המילים, מילים, כמו איבדו כל ערך

אני פייטן, פייטן עצוב, פורט ושר על דרך

בימי שלווה קולחים שיריי כמים צוננים

אבל עתה במיתריי גונחת רק הרוח

וחדרי ליבי עונים לה והומים

תקוות ימיי…

אני פייטן, פייטן פשוט, פורט ושר על דרך

ראיתי כבר ימים טובים מאלה, ידידיי

ואאמין כי עוד יבואו גם יפים מאלה

הזמנים שרק הכסיפו לי שנותיי.