ירושלים כפלא: על השיר אִמְרִי שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם יֶשְׁנָה של תמר פילוסוף ודוד לביא
15 במאי 2026
לא אכחיש שזו לא הייתה הבחירה הטבעית שלי לסקר את ההופעה של ישי לוי. בלי להתפתל – בבית, הקשבתי למוזיקה אחרת. אבל הייתי "בתפקיד" וזה היה חלק מעבודתי כמבקרת מוזיקה. הגעתי למועדון זאפה דרוכה למשימה, אבל סקפטית מהאפשרות ליהנות ממנה. המוזיקה תדבר, הבהרתי לעצמי – ובאופן מוחץ בפתאומיותו ומשמח – נכבשתי. המוזיקה באמת דיברה, ומי שחולל אותה היה ישי לוי.
"הוא בית ספר להגשת שיר", נשפכתי כבר שנתיים אחר כך, כשכתבתי ביקורת על אלבומו "שועל קרבות" – הפעם זו כבר הייתה הבחירה הטבעית שלי – והסברתי למה אני מתכוונת: "לא רק זמר-פוסטר של קול יפה, מופת להגיה מוקפדת, אלא גם מנוע של נפש מוקצנת המטעינה את שיריו בהבעה עזה. לוי הוא יוצר גם מבלי לכתוב את השירים או להלחינם, מעצם השירה שלו, שהופכת את האלבום כה מרתק להאזנה".
נחזור להופעה של שנתיים קודם. 2016. פתחתי את הביקורת שלי בתיאור של נוכחותו החזקה גם בהעדרו: "על הבמה שבעה נגנים מתמסרים לנגינה… העיניים ננעצות אל מרכז הבמה וחונות על כיסא בלתי מאויש, שעליו מונחים שני בקבוקי מים קטנים, משקה מהביל בכוס חד פעמית, מגבת לבנה קטנה ודף עם סט-ליסט".
אחרי שהיטיב לבנות את המתח, ישי לוי התייצב על הבמה בתזמון מושלם. המשכתי לתאר: "לבוש בג'ינס ובטריקו פשוט – יותר תלבושת של רוקיסט ישראלי מצוי מאשר של חבריו לז'אנר הים תיכוני, מוקפדי ההלבשה הממותגת. וכל זה נאמר לשבחו של לוי, אשר בענייניות מקצוענית, שכמו בזה לחיצוניות, ועם רגש כריזמטי, אך נעדר קיטשיות – הוביל הופעה רצופת שיאים".
הנה הביקורת בשלמותה, של ההופעה ההיא, וגם של ביקורת האלבום. לזכרו של ישי לוי – זמר בחסד – ולעילוי נשמתו.
בבקשה תקראו קודם את "הופעת ההשקה" ורק אחר כך את ביקורת האלבום (בניגוד לסדר שמופיע כאן).
