אין חוט-משמעות המקשר בין השירים באלבום "שועל קרבות" של ישי לוי. שירי עזיבה ונדודים משוטטים בו לצד שירי הישארות מחייבת, ושירי סוף החיים לצד שירים דבוקי-הווה. המכנה המשותף היחיד בין השירים הוא הקול וההגשה של מי ששר אותם. וישי לוי הוא בית ספר להגשת שיר. לא רק זמר-פוסטר של קול יפה, מופת להגיה מוקפדת, אלא גם מנוע של נפש מוקצנת המטעינה את שיריו בהבעה עזה. לוי הוא יוצר גם מבלי לכתוב את השירים או להלחינם, מעצם השירה שלו, שהופכת את האלבום כה מרתק להאזנה, על אף חסרונותיו המועטים.

אבל נתחיל ביתרונות – שירים שרובם יפים, החל מ"ליפול" הדרמטי הפותח ודרך האורחים שאנן סטריט ועמיר בניון שמשמשים כמקפצות לשיאים.  "תשאירו לי משהו" – שסטריט שר וכתב (דודו טסה הלחין) הוא שיר מחאה שהולמת את לוי. את הלהט הרי הוא הביא מהבית. "וואלק, תשאירו לי משהו", הוא שר באופן משכנע, מחזק את השיר בלי להתאמץ. וב"לא מפסיק לעולם", כשהוא ובניון שרים "מטורף מסומם", השיר נוצץ מאותנטיות שמשתלבת בקולותיהם. בולטים לטובה גם "השמש עצרה" – עוד שיר ממפעל האיכות של דודו טסה וגלעד כהנא, "בבוא יומי" – שיר אישי של נחצ'ה היימן (כתב אותו עם שאול דור, אפי נצר הלחין), שיר הנושא העצוב, ו"האהבה תעשה את שלה" האופטימי.

חבל שלמרות הסינון, הצליח להיכנס לאלבום השיר "בוער בנשמה" – שיר חפלאי, בנאלי במקצבו ובעיבודו, שכל מהותו קריצה והתחנפות לקהל, טעות מצערת שלוי לא זקוק לה עם החרוזים שאינם הולמים את שיעור קומתו ("בא לי רק להשתגע / מה לעשות כבר לא יודע / איך היא מדליקה אותי/ אוי אוי אוי". בהחלט אוי).

אבל אז מגיע "דוד", השיר החותם את האלבום, והיפה ביותר בעיניי. שיר הזדהות עם דוד המלך, שיר על הרצון לנצח, שיר השבעה נגד הפחד. איה כורם כתבה, והלחן הוא שלה ושל אדם בן אמיתי (שגם עיבד והפיק). ישי – בתנ"ך הוא האבא של דוד – שר: "וזה לא על מי פה גבר, זה על מי פה בן אדם".

והבן אדם הזה סוחף אחריו את הקשב ואת האהדה כבר יותר משלושים שנות קריירה, שמשתרגת על פני חיים תנודתיים שלא פעם עוברים את הגבולות, תרתי משמע (לאורך השנים הוא כיכב בעיתונים גם באגפים פחות סימפתיים מאלה של המוזיקה). ים סוער ושקט, ותמיד מעניין בזכות אחד מכישרונותיו: להתחבר לשיריו בהיקשרות אורגנית. השתלת לב תמידית שלו בגוף השירים, שבסופו של דבר, תמיד מצליחה.

התפרסם בגלובס ב-4.5.18