כתל אביבית מלידה, ירושלים הייתה בשבילי בילדותי המוקדמת הוויה אגדתית, כמעט בלתי מושגת. עד שהגעתי אליה לראשונה (כנראה בגיל של תחילת בית ספר יסודי) היא בעיקר הייתה מהות מתנגנת. בעצם מושֶרת. ובראש ובראשונה "ירושלים של זהב". זהב!

אני זוכרת אותי, ילדת גן, מוקסמת מהמהלכים המוזיקליים בשיר הזה של נעמי שמר. כולי דרוכה לאורך השיר לקראת השיא – השינוי הדרמתי במנגינה בפעם השנייה שבה מושר הפזמון: "הלוא לכל שירייך א-א-ני-אי כינור, כי-אי-נור". התרגשתי ממש, בכל פעם, גם מהתהייה אם קולי יצליח לנסוק לגובה הנדרש כחלק מהשינוי. וכשהצלחתי – כמה הקלה, מהולה בתחושת סיפוק ובמתיקות בעוצמות שרק ילדים מסוגלים להן.

בבית הספר היסודי כבר למדנו על החומות של ירושלים, ועל השערים בשמותיהם הציוריים שנדמו לי כמו לקוחים היישר מאגדות: שער האריות. שער הפרחים. ועוד שירים נלמדו והופנמו עם היקסמות מיופיים: מעל פסגת הר הצופים שלום לך ירושלים. ברחובנו הצר גר נגר אחד מוזר. יש אנשים עם לב של אבן יש אבנים עם לב אדם. בליבנו, בליבנו רק שיר אחד קיים, לך ירושלים בין ירדן וים. אני עומד על החומה. קשה-קשה שלא להיות בך נביאים, או לפחות משוררים, ירושלים! שישו את ירושלים גילו בה – ואני באמת ובתמים ששתי וגלתי.  (*)

כשבגרתי, הפלא השמיימי ירד לאדמה  – עברתי לגור בה מעט. ודווקא אז, כדרכן של הגשמות, התעמעם בעיניי קִסמה.

ולכבוד חגה, אני רוצה לחזור אליו. אל הקסם של ירושלים בעיניי.

לחוש את העיר העתיקה הזו כמהות של כיסופים. לחוות את מִסתוריותה. את העובדה שלא עלה בידי עדיין לפענח אותה.

שם הקוד: ירושלים

ממש לאחרונה יצא שיר חדש, נפלא, על ירושלים, שמצאתי בו את מה שחיפשתי.

תמר פילוסוף הלחינה ושרה עם דוד לביא שותפה המוזיקלי את השיר "אימרי שירושלים ישנה", מאת המשורר פול צלאן, בתרגום שמעון זנדבנק.

אִמְרִי שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם יֶשְׁנָה

(מילים: פול צלאן, תרגום: שמעון זנדבנק, לחן: תמר פילוסוף).

בָּנוּ הֵם
הַקְּטָבִים,
לֹא עֲבִירִים
בְּהָקִיץ,
אֲנַחְנוּ יְשֵׁנִים אֶל מִנֶּגֶד, עַד שַׁעַר
הָרַחֲמִים,
אֲנִי מְאַבֵּד אוֹתָךְ לְמַעֲנֵךְ, זוֹהִי
נֶחָמַת הַשֶּׁלֶג שֶׁלִּי,
אִמְרִי שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם יְשֵׁנָה,
אִמְרִי זֹאת כְּאִלּוּ הָיִיתִי אֲנִי
הַלֹּבֶן הַזֶּה שֶׁלָּךְ,
כְּאִלּוּ הָיִית אַתְּ
הַלֹּבֶן שֶׁלִּי,
כְּאִלּוּ יָכֹלְנוּ לִהְיוֹת אֲנַחְנוּ בִּלְעָדֵינוּ,
אֲנִי מְעַלְעֵל בָּךְ, לְעוֹלָם,
אַתְּ מִתְפַּלֶּלֶת, אַתְּ מְעַרְסֶלֶת אוֹתָנוּ
לְחָפְשִׁי.

כמו מנטרה נשמע המשפט החוזר בהדהוד מהפנט: "אמרי שירושלים ישנה". ויש הבהוב, כמו מורס, של שֶדר שמרוב כיסופים וערגה הוא נשמע לעיתים מעורפל. אבל ככל שהמנטרה מצטברת, כבר ברור לגמרי שהמשמעות היא אהבה מזוקקת, והמושא שלה מתפצל לשניים: אדם ועיר – ושניהם ספציפיים.

והאהבה שבשיר הזה נוצרת בו-זמנית מחסימה וחופש, איבוד ומציאה, אובדן והימצאות, התגלות והיעלמות, והישארות לא סדירה.

ושם הקוד הוא ירושלים.

ראיתי עיר עוטפת אור

וברור שכעת נדרש להזכיר את "אור וירושלים" שכתב והלחין יוסף שריג.

גם הוא אוצר פלאות, וגם בו יש גילוי וכיסוי, אור וצל, סיפור אהבה בין זוהר לאפלה: "הנה זוחל הצל מבין גבעות האורן, קרב בסתר כאוהב אל השכונות. ומול פניו קריצות, ריבוא עיני האור הן. לפתע נפקחו עיניו כנפעמות".

ופקיחת העיניים הזו היא גם סימן להבנה פתאומית, להתבהרות, להתבררות הספקות ולידיעה הברורה של היופי השלם.

הנה השיר בביצוע המושלם שלו, עד כה, של צמד הפרברים.

יום הולדת שמח עיר שלם. יְרוּשָׁלֵם.

השקט שוב צונח כאן משמי הערב
כדאיית דיה מעל התהומות
ושמש אדומה נושקת להט חרב
את הפסגות, המגדלים והחומות.

ראיתי עיר עוטפת אור
והיא עולה בשלל צבעי הקשת
והיא נוגנת בי כנבל העשור
ראיתי עיר עוטפת אור.

הנה זוחל הצל מבין גבעות האורן
קרב בסתר כאוהב אל השכונות.
ומול פניו קריצות, ריבוא עיני האור הן,
לפתע נפקחו עיניו כנפעמות.

ראיתי עיר עוטפת אור…

בדממת אשמורת אחרונה נושמת,
ובקטיפת שחקים רסיס אחרון מחוויר,
אך שחר כבר כיפת זהב שלה אודמת
למגעו החם, הרך של אור צעיר.

ראיתי עיר עוטפת אור…

(*) הציטוטים מתוך השירים "מעל פסגת הר הצופים" מאת אביגדור המאירי; "על כפיו יביא" מאת יורם טהרלב; "הכותל" מאת יוסי גמזו; "לך ירושלים" מאת עמוס אטינגר; "שומר החומות" מאת דן אלמגור; "ירושלים האחרת" מאת יוסי גמזו; "שישו את ירושלים" מילים מהמקורות ושל עקיבא נוף.