את השיר "אדבר איתך" – יצירה שהיא מלאכת מחשבת בין המילים החכמות והרגישות של רחל שפירא ללחן היפהפה של אלונה טוראל אהבתי מאז ומתמיד. כילדה, ועוד יותר כנערה, חוויתי אותו כשיר אהבה עז, מכשף ממש, של האישה המזכירה לאהובה המיוסר שבכוח אהבתה אליו היא יודעת לרפאו אם רק יתמסר אליה. [פעם הייתי משוכנעת שאם רק אשיר אותו לאהובי שכבר היה לשעבר, אוכל להחזיר אותו ואת אהבתנו, אבל כשלתי אפילו בלזמן אותו אלי כדי להיווכח בצדקתי].

לא הייתי מודעת כלל למה שנודף ממנו – פוסט טראומה, ולא קישרתי אותה למלחמת יום הכיפורים אפילו שיצא זמן קצר אחריה. [המשוררת אמרה שלא התכוונה בהכרח לכך, אבל כיום אין חשיבות פרשנית ל"למה התכוון המשורר"].

חוה אלברשטיין היא המבצעת הראשונה של השיר, בשנת 1976, והביצוע שלה, בעיבודו של מתי כספי, הוא חלק בלתי נפרד מהשיר עצמו, שווה-ערך למושלמות של המילים והלחן. קלאסיקה.

עם השנים צצו ביצועים חדשים (גלי עטרי, שרון חזיז, אפרת גוש – הם כמה מהם, על אחרים ארחיב יותר ופחות בהמשך) אך הם לא חידשו בו דבר. לא היה בהם משהו שיצדיק את העדפתם על פני המקור המופתי.

אבל לאחרונה ניער אותי ביצוע חדש, של ערן צור, ובעקבותיו חיפשתי – והפעם גם מצאתי – עוד גרסאות של השיר, שהפעם חידשו לי אותו. והלוא כל קאוור מוצלח הוא בעצם פרשנות חדשה לשיר שאותו הוא מנער מאבק המורגלות.

זמר: ערן צור, מעבד: עידן גבריאל

"כי מתיך מתקבצים"

מרענן לשמוע גבר שר את השיר הכה-נשי הזה (למען הדיוק, צור אינו הגבר הראשון שעושה זאת. סמי בירנבך ביצע את השיר לפסקול הסרט "סוסי נייר" ב-2015, אך פחות התחברתי אליו).

הביצוע של ערן צור טִלטל אותי משום שלראשונה, במקום נקודת המבט הנשית של הדוברת בשיר, חשתי באמצעותו באופן מוחשי את תחושות הגבר הסובל. והוא חווה סיוטיות אפוקליפטית, לעיתים עד כדי זומביות, שגם מומחשת בגרסה הוויזואלית של הקליפ עם פני הגבר – פניו של צור עצמו – האוזלות ונמחקות לאיטן. במהלך השיר הן מאדימות לפתע ואז נהיות שקופות כך שניתן לראות דרכן את יער הסיוטים, מתאוששות עד לכדי תווי פנים, ולבסוף משחירות והופכות לחושך.

קולו של צור מטעים את המילים באינטונציה גרוטסקית – למשל את המילה "בחשיכה" – שנשמעת לעיתים פחות כמו אמפתיה מצדו ויותר כמו לעג. עם זאת, הקשבות חוזרות לביצוע מגלות כי זוהי בעצם האמפתיה בהתגלמותה: הזדהות עם האחר עד כדי היכולת לחוות את חוויותיו כמעט מתוך נפשו. וכך להשמיע את מה שהוא שומע – סיוט מצחין מחוסר אונים. ככה זה, והשיר מקרין את הזוועה כפי שהיא. צעד ראשון בדרך לריפוי.

זמרת: אופיר אברהם, זוכת פרס חביב הקהל בתחרות ה"שירימון" 2024, מעבדים: ידידיה אלדר ויונתן שנל (קולות: שרה מלאטעק)

"יש בי כוח" 

הביצוע הזה משלב מניפת גוונים של התמסרות נשית: תחילה קשב עדין, דרוך, ובעיקר סבלני, שמאפשר באיטיות את כל הזמן הנדרש.

בהתחלה ה"יש לי כוח, אל תחוס עלי" נשמע שברירי ומיואש מכדי לשכנע. מרוב אמפתיה, נבלעות המילים ומתחברות זו בזו בלאות: "כשאתההעעעיייף" – שתי מילים שמתמזגות לאחת ומצטרפות למילה הבאה: "עד-מוות". ואכן, השירה של אופיר אברהם משקפת חידלון.

אבל השיר דינמי ויש בו התרחשות מרתקת. ככל שהוא מתקדם, ואיתו מתמיד גם הקשב הסבלני הנשי, הולכים ומצטברים גם הכוחות הנשיים האקטיביים שיכולים לעמוד מולו באופן שווה לאנרגיות הרעות של הצללים, הקוצים, הסיוטים והמתים. ואז גם מתגלה מחדש, בפרץ אנרגיה רותח, ה"יש לי כוח" – והפעם הוא כבר מלא עוצמה. עומד מול כוחות האופל כשווה בין שווים ויכול להם. משום שהפעם, מתוך האמפתיה העמוקה, הכוח הנשי, המזדהה, מתחבר גם למקורותיו שחלק מהם אפלים אף הם. והוא לא נרתע, אוסף גם אותם אליו, מקבל אותם, ומתחזק מהם ובאמצעותם.

זהו הרגע שבו מסתיים השיר ומתחילה השיחה, כי הלוא זוהי כותרת השיר "אדבר איתך" – הזמנה לשיחה, לתקשורת שתאפשר את תחילת הריפוי.

בקצרה – עוד גרסאות שחביבות עלי:

ענת מושקובסקי מדגישה את הצניעות שעולה מהמילים "גם אני ארכין את ראשי", ואת קוצר הנשימה שב"עייף עד מוות" ואופפת גם את האישה המתאמצת במאבקה לשלות את המתייסר ממדמנת הסיוטים. 

דיקלה ואכרם עודה במופע "אדבר איתך" של "תזמורת המהפכה" שרים כה יפה. עד כדי כך יפה, שלתחושתי הם הופכים את השיר הטעון לפלטפורמה שעליה מונחת יצירת האומנות המרהיבה שלהם. התוצאה אצלי היא יותר התפעלות והשתאות ופחות הזדהות.

והנה ביצוע מקסים של "החברים של אלונה" – מלחינת השיר (אלון אולארצ׳יק, אבי גרייניק, מיקי שביב, רמי הראל, תמר גלעדי, רונית אופיר, יעל קידר, יוראי אורון, עופר פלד, עמוס עבר הדני, איתן איצקוביץ', מיכל ממן, יובל סגל, ליביה חכמון, אילה בן פורת, גלית הירשפלד, "תמונת אשה": מירב הלינגר, רות דנון, רוני וגנר, שר ניב. עיבוד: רמי הראל). מודגשות בו האהבה, הידידות והביחד.

ולסיום, המקור החוה-אלברשטני הקלאסי: