עדיין כאן

"יו, זה מוזר, אותו סיפור מסופר", כך פותחים מיכאל כהן ומיכאל מושונוב (כהן@מושון) את אלבום המחווה הדיגיטלי לשושנה דמארי, במלאת עשור למותה. אלבום מגלומני בשאפתנותו – לא פחות מ-37 זמרים והרכבים ששרים את שיריה.

אז מה ההצדקה להביא שוב את אותו הסיפור, כלומר אלבום קאוורים, כשהמקור נגיש? אלא שכהן@מושון טריקיים. הם דווקא מחדשים, כשבשיר ישן של דמארי, "זמר כל אחד", הוציאו את הנפטלין והכניסו אדרנלין, וסימפלו את הדיווה לתוך הגרוב שלהם.

גם הרכב "העבריים" מחדש כשהוא רומס ברוקנרוליות את ה"כלניות". לא במובן המבזה, אלא בהוצאת האוויר מבלון החשיבות העצמית. במקומו, הכניסו הומור ("הביטי מה הבאתי לך בסל. מה הבאת? כפרה עלייך"). עוד אמירות מופיעות אצל אלי גורנשטיין ב"האמיני יום יבוא" (שמזוהה יותר עם יפה ירקוני) – שהשיל מהשיר את המיליטנטיות והצעיר אותו במקצב חדש, ודורי בן זאב, שמעדכן את "אני מצפת": "בינתיים התחרדתי… / חזרתי, חבר'ה, בתשובה… / וצפת ההיא, זאת שבשיר / כבר לא אותה העיר". דוד לביא, לעומתם, שר חרישית את "אור" – המוחצן במקור – ובכך מחזיר לשיר את משמעותו המקורית, הקודרת, של נעמי שמר: "הביאו שמש כי שמיי מעוננים".

הבעיה העקרונית באלבום היא שיוצריו רצו לדחוס בו כמה שיותר. קלאסיקה, אתניות, רוק ואופרה. אפשר היה ליצור ממנו כמה אלבומים, כמו: "רוקיסטיות צעירות שרות דמארי" (דניאלה פיק ב"היו לילות", שילה פרבר ב"זה יעבור" ואמה ב"עדיין כאן"), אלבום "אמנותי" (זמר האופרה יותם כהן ואנסמבל קוורסט ב"רחל" ויניב ד'אור ב"יצאנו אט"), פיוטים ("המדרגות" ב"מי יתנני עוף" ורפי ביטון ב"שובי בת ירושלים") ואתניות (שירן אברהם ב"שני שושנים", גולסא ב"אל גינת אגוז", ועוד). וכך, במקום לצמצם כדי לגבש ולחדד, התוצאה היא "תפסת מרובה לא תפסת": מיש-מש סגנוני.

ברוב הביצועים ניכרת בשירה התכוונות כמעט דתית, והם מחזירים לחזית את הזמרה בקול יפה כפי שעשתה דמארי, בניגוד לז'אנר הסינגר-סונגרייטר הנפוץ כיום, שממרכז את הביטוי האישי ולא בהכרח את הקול הערב. אבל דווקא ביצועים קלאסיים שכאלה – כמו מיקי גבריאלוב שקולו מנחם ב"לילה לילה", או מירי אלוני, שבשיר הנשכח "אדם לאדם" מתאחדת עם "שיר לשלום" שלה – בכל אלה ובדומיהם אין צורך בהקשר הנוכחי, משום שאינם מהדהדים את דמארי – שכלל לא חיברה את השירים – באמצעות "טוויסט" משלהם, אלא חוזרים למקור, לשיר עצמו. ועל זה כבר שרה המנוחה: "כן, הדורות באים, חולפים בלי גמר, אך לכל דור יש כלנית וזמר".

פורסם בגלובס ב-17.03.2016