האם האפור הוא בעצם צבעוני? "עכשיו החיים", אלבום הסולו הרביעי של אברהם טל, מציג משימה שאפתנית – להצדיע לשגרה. כי הרי זו לא חוכמה לכונן יצירות מופת מטרגדיות. החיפוש, הערעור, המהלומות, האהבה – בשיאיה או בחסרונה – הם מנועי האמנות. אבל מה קורה בתקופות ללא נפילות או אושר כביר? "עכשיו החיים" – שאברהם טל כתב, הלחין, עיבד והפיק מוזיקלית – הוא המנון החיים "האמיתיים", חסרי המושלמות: "הבית הפוך ואת אומרת: זה לא בלגן, זה חיים" ("בוקר פרדס חנה"), כאשר דווקא השגרה – שהיא מוות ליצירה – מפרה אותה.

איך? באמצעות שאילת שאלות תמידית: "מה פה חשוב באמת"? "ואיפה את ואני באמת"? ("הימים עוברים"), שמובילה לתובנות כמו: "בעצם, החיים הם שנשארים ואנחנו אלה שחולפים" ("נהרות חיי").

אין כאן כיבושים מעוררי השתאות של פסגות מוזיקליות חדשות, אבל יש שאיפה להגיע "אל המקום התם" ("רוח"). אל המנגינה "שתשאיר אותי נקי" ("תן לי מנגינה"). ויש שירים יפים וקליטים, פשוטים – בלי לוותר על העומק, ושירה נמרצת, תשוקתית, של זמר רגיש וצנוע, מוזיקלי מאוד, עם קול ייחודי – בעיקר בנסיקתו הנודעת לגבהים.

גם אם לא נוכשו מעט קלישאות ("לפתוח את הלב", "המסע שצריך לעבור"), מאפילים עליהן פרחים כמו שיר העידוד העצמי "לוחם ותיק" – שבסופו מתגלה שהוא "נוגדן" לשממה יצירתית: "המרחק בין השירים לחיים גדול מדי, כואב מדי"; "להעלם בך" – מארינה מקסימיליאן והוא שרים דואט מדיטטיבי יפהפה על התמזגות; "תן לי מנגינה" הפוליטי-עוקצני-ססגוני עם "הדג נחש"  ו"שושנים" – שיר אהבה מלא הוד לאשתו, שושנה, שהלחין מפסוקי "שיר השירים". ובתוך כל הרצינות, לא נעדרים מהאלבום עליזות והומור עצמי. וכך, כשהוא מעווה את קולו כמו בקריקטורה, שר טל בשיר "ציפיות": "מצפה שגם השיר הזה יצליח כמו אורות" ; "מצפה לא להקריח כמו אבא שלי"…

"עכשיו החיים" הוא אלבום למחפשי דרך – אבל גם לכאלה שמצאו אותה, ועכשיו הם שקועים באתגר הגדול – להתענג עליה מבלי להתנוון.

פורסם בגלובס ב-17.3.2016