החבר ארקדי

"בדרך לטירה של מדוז, מלמלתי לי תפילה מעורפלת. להפשיר את הלב של מפלצת הבלוז,

לראות אותה מרפה, מתקפלת". כך נפתח "לאהוב או למות" – אלבום הקונספט של ארקדי דוכין, שבלי השתהות זורק את המאזין לתוך עולם קדמוני-עתידני, אגדתי ומכושף. 25 שירים שנפרסים על פני שעה ורבע שאפתנית, ומספרים על עיר בועתית שמאכלסת גברים זומביים שמשמידים את אהבתם במו הווייתם ועל ילדים דקורי חלומות, מוטציות הרסניות של סמי אכזבה. אבל המוטיבציה המוצהרת של האלבום איננה פשוט לספר סיפור. דוכין בורא מיתולוגיה תכליתית – יש לו ביקורת, אג'נדה, ומהבחינה הזו "לאהוב או למות" הוא אלבום מגויס – להוקיע את מרוץ החיים המערבי הריקני, ולא נעלמות ממנו רמיזות קבליות – שדוכין מזוהה עימן.

כמוזיקאי, דוכין ממשיך להעתיר דמיון, הבעה ותשוקה לומר את דברו באמצעות כלי היצירה שלו – השירים. והם אכן יפים, מעניינים ומגוונים, חלקם מרגשים. אבל לעיתים נראה שהם אינם מסתפקים בלהיות שירים "בלבד". שהם נמצאים "בתפקיד", כמו השיר "מר אגו", שנשמע "שיר מגויס" למען מסר כלשהו, ולמרות זאת – מצליח לסחוף; או "בננה" – עם Big  M (מאיר עמר), שכבר יצא לפני כמה חודשים, התקבל כשיר פופי-אלקטרוני-טראנסי-כיפי, ורק עכשיו, לצד השירים האחרים, מודגשת יותר הביקורת שבו: "ישנוני, לא חולם שנים. עייף מעיתונים". התחושה היא שכל שיר באלבום הוא שחקן – או סטטיסט – במחזה. לעיתים קרובות טרגדיה או סיוט מצמרר, כמו בשיר "ממתק בטעם תות". נשאלת השאלה האם כל שיר עומד בפני עצמו, והאם כל שיר הוא בכלל הכרחי ובלתי ניתן לוויתור.

לגבי חלק מהשירים – התשובה חיובית, כמו "קישטה מנישטה" הפותח ו-"5 חושים" עם הכמיהה לחוש אמפתיה. כך גם רוב השירים שבהם ארקדי מארח יוצרים אחרים: "נמל" – תיעוד נוקב של החמצה עם מוניקה סקס, "אלון" המרגש עם שם טוב לוי, "חיה מתה" העצוב עם שרונה נסטוביץ', "יותר מדי" עם לחלוחית קולו של אביתר בנאי, הקאנטרי של "הכרטיסן" עם אהוד בנאי, "כשאחזור" האופטימי עם יורם חזן מ"כנסיית השכל" ו"נופר" שבועז שרעבי מחמם בקולו.

אבל עדיין, נראה שדוכין, שבנוסף על הכתיבה ועל ההלחנה, חתום על העיבודים ועל ההפקה, עשה עוול ליצירתו כשוויתר על מפיק "אכזרי", שהיה מצמצם במספר השירים, אך בכך הופך כל אחד מהנותרים למושלם. בסופו של דבר, "לאהוב או למות" הוא אלבום למי שמוכן לצלול לתוכו ולהתמסר מתוך אמון. לפענח קודים שחוזרים על עצמם. לקבל את הטוב, אבל גם את המופרז. האיכות תוכרע על-ידי השופט האמין מכול – הזמן.

דירוג: 3.5

פורסם בגלובס ב-24.03.2016