פסח אחד, של 1980, בקע מטלוויזיות השחור-לבן שבישראל, בערוץ היחיד שהיה, "אלוף בצלות ואלוף שום". הייתה זו אגדה עממית שחיים נחמן ביאליק עיבד עשרות שנים קודם, ועובדה מחדש למחזמר על-ידי לאה נאור שכתבה את מילות השירים ודובי זלצר שהלחין. כמו רוב הילדות והילדים בני גילי, הייתי מרותקת ליצירה המצחיקה, החכמה והשנונה.

מי שנכחו כמעט בכל פריים היו דמויות המספרים, שלכאורה לא היו גיבורי העלילה, לא ראשיים ולא משניים, אבל למעשה תיווכו אותה דרך קולם הצלול והמימיקה מלאת ההבעה של פניהם. היו אלה צרויה להב ומנחם עיני.

צרויה ריתקה אותי. ראשית ביופייה, שססגוניותו השקטה הביסה את פורמט השחור-לבן, ושנית בקולה הענוג ובו זמנית העז והעשיר.

היא לא כתבה את השירים ששרה. מי יכול היה לנחש ששנים רבות אחר כך, דווקא הכתיבה – ולא המוזיקה, ולא הנגינה ולא השירה – תהפוך למרכז יצירתה. בעצם, המוזיקה תמיד נכחה אצלה באופן מרכזי, כולל בכתיבתה, שהיוותה אצלה כלי נגינה ייחודי בפני עצמו.

את השירים המושרים ב"אלוף בצלות" כתבה כאמור לאה נאור והיו אלה יצירות מלאות ברק – גם  במובן של זוהר וגם של שנינות קולעת וקולחת.

הנה לדוגמה שיר הפתיחה החתרני:

הנסיכים בכל הסיפורים
לאן הם נודדים?
ומה הם מחפשים בעצם?
הנסיכים הצעירים בכל הסיפורים
שנודדים תמיד מעבר להרים?

אולי חלום מתוק
אולי כוכב רחוק
אולי פשוט איזו חוכמה תמימה

קשה לדעת מה.

כל הדרכים מלאות בנסיכים.
לאן הם נודדים?
מה הם מחפשים בעצם?
הנסיכים הצעירים בכל הסיפורים
שנודדים תמיד מעבר להרים?

אולי כוכב זוהר
אולי מקום אחר
אולי פשוט איזו חוכמה תמימה
קשה לדעת מה.

איזו חתרנות ממזרית! הרי השיר הזה הוא המבוא לעלילה. ההתחלה שלה, והוא בעצם  חותר תחתיה. יורה מראש כדור בפרצופה. כי מה הוא אומר? הסיפור שתיכף תצפו בו, הוא לא בדיוק מקורי. בעצם, הוא די בנאלי. זו תופעה נפוצה – נסיכים שיוצאים לנדודים. ככה זה גם בסיפור הזה. אבל אם כבר מדברים על התופעה הזאת, של נסיכים נודדים, האם יש לכם מושג למה בדיוק הם עושים את זה? כי לנו אין.

זאת חוצפה כל כך גדולה. במקום לשכנע ולפתות את הצופים הפוטנציאליים, אומרים להם תיכף על ההתחלה – אמממ… גם לנו, המארגנים של האירוע, אין ממש מושג למה זה טוב.

אז למה בכלל שאנחנו נצפה בזה? כי דווקא בגלל היושר המופלג של היוצרים, ברור לנו שלא עומדים לתחמן ולחרטט אותנו. והקריצה והלעג שהם מפנים כלפי הז'אנר, מעוררים את הזדהותנו ובעיקר את סקרנותנו. וזהו. מתחשק לנו להיות שם ולראות מה קורה כשזה קורה.

ומאותו רגע – אנחנו שלהם, יוצאים איתם למסע ונוכחים לדעת שהשובבות שסיקרנה אותנו שורה על כל היצירה.

האם היא מוצלחת גם בתקופתנו לקהל היעד – ילדים?

אני לא בטוחה. דגימות שחילקתי לקרובים לי ביותר, בגיל הרלוונטי, במשך השנים  – לא נטעמו עד תום. תגובה שהיא חוסר סבלנות תקופתי לנוכח קצב איטי והמון מילים בשפה לא ממש מדוברת.

חבל, אבל ככה זה ואין מה להתווכח. קהל היעד ימשיך להיות אנחנו  – הילדים של אז, ושל השנים הקרובות שאחר כך, וההורים שלנו. וכל מיטיבי הלכת בקצב המשתהה.

אלוף בצלות ואלוף שום היה החשיפה הראשונה שלי לצרויה להב, ומותה הכואב לפני שבוע, הזכיר לי את הפעם ההיא שבה הלכתי איתה יד ביד, במשך עלילה שלמה שנפרסה בהמשכים טלוויזיוניים החל מהפסח ההוא ועד השבועות שאחריו.

ושיר הפתיחה הוענק כולו לה! לבדה, סולו, ללא השותף החינני שלה לדמות המספר, השחקן מנחם עיני ז"ל.

טוב טעם שהקדים את זמנו. צרויה להב ב"אלוף בצלות ואלוף שום". צילום מסך מהתוכנית ב"כאן 11"

אני מביטה בה דרך המסך העכשווי ורואה אותה בדיוק כפי שראיתי אותה אז: יפהפייה, ביופי שאז לא יכולתי לדעת שיזהר ויתמיד כל חייה, עם שינוי אחד בלבד – השיער שהאפיר ולבסוף הלבין בטוב-טעם שהקדים את זמנו.

והקול הנעים והחכם שלה. היום אני יכולה להסביר את מה שרק חשתי אז. נהוג היה באותן שנים להגיש שירים לילדים בנימה מתוקה-מאסיבית. גם לצרויה היה קול דבש, אבל – אם אשתמש בדימויים של הסיפור המדובר – הוא עורבב עם המון בצל, ושום. חריפות שתוסיף ותתחדד במשך השנים.

האמת הממזרית שאותה הגישה צרויה להב במילים לא שלה – אפיינו אחר כך את השירים שהפליאה לכתוב במילים הלגמרי שלה. אישיות וספציפיות כל כך, עד שהפכו אוניברסליות בפלא החידתי השמור רק ליוצרים דגולים.

יהא זִִכרה ברוך.

הנה המחזמר בשלמותו. תתחילו בשיר הפתיחה של צרויה, ואולי תיטיבו לכת ותמשיכו הלאה.

https://www.kan.org.il/content/archive1/archivemusic/p-670708/672490/

והנה גם הפסקול ללא העלילה. מבחינתי לא התיישן, וכמו בשנת 1980, גם בימים אלה אני מפזמת אותו בשמחה, רק שהפעם נוסף אליה דוק של צער.