חלק חמישי, אפילוג: המדריך לריפוי אישי ולאומי מאת אריק איינשטיין

היום השיר שלי עצוב, כך נפתח השיר שזהו שמו, וכך נותרת פתוחה התקופה שבה אני כותבת את המילים האלו. אתמול – שבת, מלאו שלושה חודשים – רבע שנה – לשבת השחורה שבה פרץ האסון הנוראי ביותר שחווינו כיהודים על אדמת ארץ ישראל. והוא טרם הסתיים.

בחרתי לציין את 85 השנים להולדתו של אריק איינשטיין, ואת העשור למותו, באמצעות אלבומו "אוהב להיות בבית". הרגשתי שהוא מתאים לתקופתנו. ברגישותו, אריק היטיב לבטא משבר מתמשך לא רק מבחינה אומנותית, אלא גם בדרך מיטיבה מבחינה שימושית. היצירה הזו נועדה לשימוש עצמי שוטף של כל מי שמאזין לה. אריק עשה עמנו חסד גדול באלבום הזה: הוא סיפק לנו תרופות וחשף כישרון נוסף מכישרונותיו הרבים – היותו הילר, מרפא.

ואצלו, כמו תמיד, בצניעות. וזה מתבטא כבר במילים הראשונות של היצירה, בשיר הפותח, "לטפטף טיפה": "לא רציתי ללמד, לא ניסיתי להטיף. לא חיפשתי לפקד וגם לא להיות עדיף".

הפזמון מסביר מה הוא כן רצה: "סך הכול רציתי לטפטף טיפה. כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה – תהיינה לים".  

והטיפה הזו – היא הטיפה שלו. תמצית הייחוד שלו שנועד להיטיב "בקטנה", ודווקא הקטנה הזו, בהצטברותה – תשפיע. תהפוך לים של טוב.

וזוהי אחת מדרכי הריפוי על פי אריק. לצאת לרגע מהעצמי הכאוב כדי לעשות משהו קטן למען אחרים. בלי יומרה להפוך עולמות (או ב"אריקית" בהמשך השיר: "לא רציתי לחדש"). אחר כך אפשר לחזור ולהשתבלל בכאב, אבל פתאום מגלים שעוצמתו העזה נחלשה במעט.

להיות בקשר עם מישהו אהוב

השיר השני באלבום, "שכשנבוא", הוא תהייה מתמשכת שכולה שאלות, ופתאום מזדהרת בה עובדה אחת, שאריק שר במילים של עלי מוהר: "זה רק אני וזו רק את, וזה הרבה וזה כה מעט". וכך מתגלה דרך ריפוי נוספת – אהבה. להיות בקשר עם מישהו אהוב. ולא משנים זהותו, טיבו, גודלו או תדירותו ועל מה מתבסס הקשר – משפחה, חברות, זוגיות – כי המעט הזה נחוץ, לתמיכה הדדית, ואולי גם ליצירת אותה טיפה מהשיר הקודם – עבורו או עבורה.

השיר השלישי באלבום, מנסה לראות את הדברים הטובים – כשמו כן הוא. לא נותר אלא רק להביאו כמו שהוא, ותוך כדי הקריאה, לשים לב להדגשים:

• לא לאבד בחושך את המצפן – הזהות העצמית. לחפש אותה ללא הרף, כי היא מתחדשת ("בתוך החושך הגדול מחפש לי דרך").
• להיזכר שגם בכאוס יש דברים יציבים שאינם משתנים, כמו צבע הים ועליונותו של אלוהים (עבור מי שהוא נוכח בעולמו). "לחשוב שהים הוא תמיד-תמיד כחול, ואלוהים הוא תמיד הכי גדול".
• דיאטת חדשות. לצרוך אותן במינון מינימלי ושפוי ("מנסה לסנן את מה שכתוב בעיתון") וכאן גם מתברר שאריק הקדים את זמנו וחזה את הפייק-ניוז: "ומה שקראנו זה בכלל-בכלל לא נכון".
• לא לאבד תקווה – "מנסה לחשוב שבסוף יבוא שלום, ושמה שחלמנו זה בכלל בכלל לא חלום".

מנסה לראות את הדברים הטובים

מנסה לראות את האורות הקטנים

בתוך החושך הגדול, מחפש לי דרך

מנסה לראות את הדברים הטובים

לחשוב שהים הוא תמיד-תמיד כחול

ואלוהים הוא תמיד הכי גדול

בתוך החושך הגדול מפלס לי דרך

מנסה לראות את הדברים הטובים

מנסה לסנן את מה שכתוב בעיתון

ומה שקראנו זה בכלל-בכלל לא נכון

בתוך החושך הגדול מצייר לי דרך

מנסה לא לראות את הדברים הרעים

מנסה לחשוב שבסוף יבוא שלום

ושמה שחשבנו זה בכלל-בכלל לא חלום

בתוך החושך הגדול אני כורע ברך

מחכה שיבוא האור הגדול

מנסה לראות את הדברים הטובים

מנסה לראות את האורות הקטנים

בתוך החושך הגדול מחפש לי דרך

מנסה לראות את הדברים הטובים.

היצירה ככוח מרפא

 השיר הרביעי הוא אוהב להיות בבית, ומשם אפשר לקחת אל ארגז התרופות את כוחו של הקן הנוח והמרגיע. רצוי שהוא יהיה קבוע, אבל גם אם הוא ארעי עליו לכלול משקה מרווה לגוף ("התה והלימון") ולנשמה, לתרבות ולמסורת (ושלושתם מתמצים ב"ספרים הישנים"). כדאי לשהות בקן עם מישהו אהוב מאוד – לאו דווקא בן זוג, העיקר שהוא קבוע ("אותה האהובה") ולאמץ ריטואל ישן ומרגיע ("אותם ההרגלים").

השיר החמישי הוא השיר על התוכי יוסי – שמרמז על האומנות ועל היצירה כאופציה תרפיסטית, מיטיבה ומרפאה. באמצעותה אפשר לעבד את הכאב, להנעים, לנחם, להתעודד גם אם היצירה לא תצליח לעצור את המוות. התוכי הוא היצירה והיוצר. אריק מבקש שאנו נראה גם את היוצר ולו לרגע ונוקיר אותו גם כאדם. זו תהיה תודתנו הצנועה על היופי ועל הנחמה שהוא מעניק לנו.

השיר השישי הוא לכול זמן – ובו אריק מנסח את הקוהלת האישית שלו (בספר קוהלת מופיעות הוראות ההפעלה האנושיות המפורסמות וביניהם התזכורת לעשות מעשים ולפעול פעולות אך ורק בהקשר הנכון). מבחר מייצג מהגרסה ה"אריקית": "עת לרצות להיות לבד, ועת להיות ביחד… עת לחיות באהבה, ואת גם לכסח".

ודווקא בתקופה שבה נכתבות השורות האלה – חורף 2024 – בעיצומם של אסון ושל מלחמה קשה – נראה שהחלק הבא של השיר יכול להתרחש בו זמנית: "עת לצאת, לצאת אל הרחוב, ועת לכאוב בשקט". ובשפה אקטואלית: לצאת החוצה, להתאחד על מנת להתקומם מהעוולות ולפעול ביחד כדי להחזיר את החטופים ואת חיילנו בשלום", ובמקביל: להתאבל, וללקק את הפצעים בפרטיות.

עצימת העיניים היא רק עִפעוף

השיר השביעי – יושב מול הנייר – הוא היחיד באלבום שמשקף חוסר אונים טוטאלי מבלי לפתור אותו, וחמור מזה: מבלי יכולת אפילו לתאר אותו. הכאב מקשה על הניסוח:

יושב מול הנייר, העט ביד כמו חרב

יושב מול הנייר, רוצה לשפוך הכול

יושב מול הנייר, רואה אותך נופלת

מביט אל הנייר, ולא יוצא לי קול

אוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן

שברת לי את הלב לחתיכות קטנות

היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו

אני כל כך עצוב. בא לי לבכות

יושב מול הנייר, מתחיל לרדת ערב

יושב מול הנייר, בחוץ נהיה כחול

יושב מול הנייר, ואת שם מתמוטטת

מביט אל הנייר, טומן הראש בחול.

אוי ארצי מולדתי…

יושב מול הנייר, העט ביד כמו חרב

יושב מול הנייר, רוצה לשפוך הכול

יושב מול הנייר, רואה אותך נופלת

מביט אל הנייר, ולא יוצא לי קול.

אוי ארצי מולדתי…

ודווקא האומץ לשקף את הדברים כהווייתם, כולל ההשלמה עם האלם – הוא ההתחלה של הריפוי. צריך להכיר בשבר ולאמוד את ממדיו כדי לתקן אותו, או לפחות לנסות. "טומן הראש בחול", הוא אומר, אבל ממעיט בערך עצמו. עצימת העיניים הזו היא רק עִפעוף. למעשה, כל השיר הזה הוא התמודדות. ומה שבכל זאת מעניק תקווה הוא שזה עדיין שיר אהבה.

למה אריק צחק

השיר השמיני – היום השיר שלי עצוב הוא בעצם המשך של קודמו, בשינוי משמח – הפעם, יש בפנים תרופות:

היום השיר שלי עצוב

זה יום כזה, אני יודע

היום אני מרגיש עזוב

זה יום כזה, שלא פוגע

ואין מה לעשות

ואין מה לשנות

יש רק לחכות

שכבר יגיע הלילה

היום השיר שלי עצוב

איך נפלתי, לא יודע

היום כלום כבר לא חשוב

זה יום כזה שלא פוגע

אני יודע

שאין מה לעשות…

מחר תזרח השמש, ילכו העננים

מחר נחשוב אחרת, נמצא את המילים

אז בוא כבר בוא הלילה וקח אותי לישון

מחר אני מבטיח אני אצחק ראשון.

היום השיר שלי עצוב

זה יום כזה, אני יודע

היום אני מרגיש עזוב

זה יום כזה שלא פוגע

אני יודע.

כאן אריק מבטא חוכמה טיפולית עתיקה וחדשנית כאחת, שמיטב מקצועני בריאות הנפש יאשרו אותה תוך כדי הִנהון נמרץ: "זה יום כזה, אני יודע" – ובמילים אחרות: הכרה במציאות הקשה ופתיחוּת לחוות אותה ולהשלים איתה. "ואין מה לעשות, ואין מה לשנות" – לפעמים זה המצב. לא תועיל התנגדות. "יש רק לחכות שכבר יגיע הלילה" – והיום הזה יסתיים, ואז יבוא היום הבא: "מחר תזרח השמש, ילכו העננים". ומה לגבי חוסר היכולת להתנסח, למצוא פתרון? "מחר נחשוב אחרת, נמצא את המילים".

במהלך השיר, דקה ו-25 שניות מתחילתו, אריק איינשטיין צוחק. זה קורה אחרי השאלה "איך נפלתי?" ותוך כדי התשובה "לא יודע". והצחוק הזה הוא החלק האהוב עלי באלבום כולו. צחוק של מבוכה, פגיעות, פליאה וגם התנצלות מתוקה שאין בכלל צורך בה, אבל רק כשהיא נשמעת – מתבררת נחיצותה ומתגלמת תמצית ה"אריקיות" הזכה.

סוד הציפייה

השיר התשיעי – אין לו זמן נראה תלוש ולא קשור. כי מה הקשר בין מכור לעבודה – וורקוהוליק – לאוהב להיות בבית? במשך שנים הרגשתי שאני לא מצליחה לפצח את זה, עד שקיבלתי כיוון מהעיתונאי דרור פויר: "אולי זה השיר על ההוא שלא אוהב להיות בבית", הוא אמר לי, וסוף-סוף הבנתי שזוהי תמונת הראי, הנגטיב, של שיר הנושא. ושבאמצעות דרך השלילה אפשר לראות את כל הטוב שהחיים מציעים, ושגיבור השיר מחמיץ: המוזיקה בטבע, הים, השקיעה, האומנות והמשפחה. הם כאן, ובגלל ארעיותם, כדאי לחוות אותם במלוא ההכרה. לא להיות מוסחים בטרדות הטפל.

ומה קורה כאשר הטוב הביתי נעלם, מוסתר, קורס, או טרם נמצא?

וכאן מגיע השיר האחרון באלבום, אחכה, ואיתו סוד הציפייה, שכוחה במעשיותה. בחוסר הפאסיביות שלה. ביום יעקב משקה את הצאן. אין לו זמן להמתין. אבל בלילה הוא זוכר את הסיבה למעשיו, את ייעודו ואת משימתו – להגשים את אהבתו. מתגעגע, ותוך כדי כך גם פועל. כדי לאחוז בחלום נדרש לצעוד את כל הדרך עד אליו.    

ולכן – היום, השיר שלי, ושלנו, עצוב. אבל כמו שאריק איינשטיין מלמד אותנו, מחר – ולא משנה אורכה של יחידת הזמן הזאת – "מחר נחשוב אחרת. נמצא את המילים".

ולסיכום, מתנה שימושית:

המדריך המקוצר לריפוי אישי ולאומי על-פי אריק איינשטיין

1. להביט בשבר באומץ. להתבונן בכולו ולא להיבהל מחוסר האונים לתאר אותו. זוהי תחילת הריפוי.
2. להיזכר בדברים היציבים שאינם משתנים גם בכאוס ובחושך הגדול. למשל: צבעו הכחול של הים ולמי שמאמין – כוחו של אלוהים.
3. להשלים עם הוודאות שיש ימים נוראים ותקופות זוועתיות, ולהאמין בהיותם בני-חלוף. ללכת לישון, להתחדש בכוחות לקראת הבאת הטוב, שיגיע בוודאות.
4. לא לאבד תקווה. לא לוותר על חלומותינו כבני אדם פרטיים וכחלק מעם.
5. לזכור את הזהות העצמית. להמשיך לחפש אותה תמידית. היא מתחדשת.
6. לאהוב. לחבור ולהתחבר עם מישהו – משפחה, חברים, בן זוג. העניקו להם את עצמכם, ואת הזכות להעניק לכם את עצמם.
7. לעשות טוב, גם "בקטנה". את ואתה – טפטפו את הטיפה הקטנה שלכם מבלי לחשוש מזעירותה. "כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה – תהיינה לים".  
8. לצפות לטוב באקטיביות. לצעוד את כל הדרך עד להגשמת החלום.
9. לפעול בעיתוי ובהקשרים הנכונים. עת לכל דבר.
10. לצמצם למינימום האפשרי את צריכת החדשות.
11. להשקות את הגוף ואת הנפש במזון אהוב ופשוט ובחברה טובה.
12. לחוות אומנות. להוקיר את היוצרים.

תימורה לסינגר, 7 בינואר 2024, כ"ו בטבת תשפ"ד

המחווה הראשונה לאלבום אוהב להיות בבית, לשיר לטפטף טיפה – ציירה וכתבה שרון רודניק

פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק ראשון – "לטפטף טיפה"

המחווה השנייה לאלבום אוהב להיות בבית, לשיר שכשנבוא – כותב מיקי לוי

פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק שני – שכשנבוא

המחווה השלישית לאלבום אוהב להיות בבית, השיר על תוכי יוסי – מאיירת וכותבת: ורד שדמי שלמה

פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק שלישי – השיר על התוכי יוסי

המחווה הרביעית לאלבום אוהב להיות בבית, לשיר אחכה – כותבת זהרה רון

פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק רביעי – אחכה

חלק רביעי: אחכה – מאת זהרה רון

אחכה

מילים: עלי מוהר

לחן: מיקי גבריאלוב

העיבוד של אריק איינשטיין, עלי מוהר ומיקי גבריאלוב לאחד הסיפורים הכי רומנטיים בתנ"ך, סיפור אהבתם של יעקב ורחל, הוא חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של מדרשים, פרשנויות ויצירות אומנות, שעסקו בו כחלק מדיאלוג תרבותי רב-שנים עם המקורות המקראיים.

הגרסה שלהם מספרת את הסיפור העתיק בסגנון של בלדה רומנטית עם הרבה כאב, וכדרכה של בלדה, היא תמציתית ומרוכזת, מתארת דרמות וסערות נפש גדולות במילים קצרות, מדודות, בבחינת מעט המכיל את המרובה:

אחכה

כל הלילה אחכה
וביום את הצאן
אשקה
ואחכה

זמן ישטוף
ושנה כמו יום
תחלוף
ולבי לא יחדל
אהוב
אותך, רחל

כוח  –
תני לי כוח לסלוח
את השקר לשכוח
רק לזכור
כי האבן לא הייתה כבדה אז בשדה
כשפגשתי בך
הו רחל
אחכה ואייחל

 וקולי יעקוב בליל
אחרי רחל

אחכה
כל הלילה
אחכה וביום את הצאן
אשקה
ואחכה לרחל.

הסיפור הוא חלק מפרשת וַיֵּצֵא בספר בראשית, המתארת את קורותיו של אבי האומה, שאז עוד לא ידע בכלל שהוא כזה, אחרי שגנב את הבכורה מאחיו הבכור עשיו, ונאלץ לברוח לחרן, למשפחת אימו, שם אמור דודו, לבן הארמי, לתת לו מקלט ולעזור לו למצוא אישה.

את האישה מוצא יעקב בכוחות עצמו, ומהר מאוד. הוא מגיע לחרן, פוגש את רועי הצאן של לבן ליד הבאר, מקום המפגש המרכזי של כל רועי העדרים. גם רחל מגיעה עם עדרי אביה אל הבאר, וברגע שיעקב רואה אותה, ניצתת בו אהבה ממבט ראשון. התנ"ך מתאר זאת כך:

י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.  יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ (בראשית כ"ט).

המספר המקראי, כדרכו, מתאר פעולות ולא מחשבות. הדבר הראשון שמסופר לנו שעושה יעקב הוא לגלול את האבן מפי הבאר ולהשקות את הצאן של בת דודתו היפה. כמה פסוקים קודם לכן הבהירו הרועים ליעקב שאצלם מקובל שגוללים את האבן מפי הבאר רק כשכל הרועים והעדרים מתקבצים במקום. גם בגלל שהאבן כבדה וקל יותר לגלול אותה יחד, וגם בגלל שנהוג אצלם שכל הצאן שותים יחד.

כשיעקב רואה את רחל הוא מצפצף על הנוהגים המקומיים וגולל לבדו את האבן לטובת הצאן שלה, על חשבון כולם. בכך הוא גם מפגין את כוחו הפיזי וגם מבהיר לה ולכולם את רגשותיו. סערת הנפש שלו כל כך גדולה, שהוא מנשק אותה ופורץ בבכי.

בשנים הקשות שיבואו לאחר מכן, יעקב יחזור וייזכר שוב ושוב ביום ההוא: "תני לי כוח לסלוח / את השקר לשכוח / רק לזכור / כי האבן לא הייתה כבדה אז בשדה / כשפגשתי בך".

האבן הייתה כבדה ועוד איך, עובדה שהיו דרושים כמה וכמה רועים כדי לגלול אותה ביחד, אבל האהבה נותנת ליעקב כוח על-אנושי.

המשך הסיפור זכור וידוע: יעקב מבקש מלבן לתת לו את רחל לאישה, ומכיוון שאין לו מוהר לתת בעבורה, הוא משלם בעבודה קשה של שבע שנים תמימות. בסופן מערים עליו לבן, ונותן לו לאישה את לאה, האחות הבכורה, ולא את רחל. שוב הסדר החברתי המקומי: אצלנו נהוג שלא מחתנים את הצעירה לפני הבכורה, מיתמם לבן. זה כנראה נכון, אבל הוא מנצל את אהבתו של יעקב ויודע שבזכותה הוא יקבל עוד שבע שנים של עבודת חינם, שתרבה ותשביח את עדריו.

ויעקב? הוא חושק שיניים ומחכה. ובכך מצטרפים יעקב ורחל לסיפורי האהבה האוניברסליים הגדולים, שגם בהם הסדר החברתי מערים בפני האוהבים מהמורות וקשיים על מימוש  אהבתם – רומיאו ויוליה, טריסטן ואיזולד, אבלאר ואלואיז. אריק משמש כאן כעין טרובדור, שמעלה את הסיפורים הללו בבלדות הנוגות שהתנגנו והושרו בחצרות המלכים, האצילים והאבירים, בגרסה מדברית ים-תיכונית.

אחכה / כל הלילה אחכה / וביום את הצאן / אשקה /ואחכה/
זמן ישטוף / ושנה כמו יום תחלוף / ולבי לא יחדל אהוב/
אותך, רחל

מיקי גבריאלוב מצליח לבטא בלחן העצוב, השקט והמלודי, את כל הכמיהה, הציפייה, האיפוק, הגעגוע, הכאב, ההשלמה, ואריק איינשטיין עם הקול החם והמלטף שלו מצליח לצקת את התקווה ואת הגעגוע יחד, לשמור על הגשה מאופקת, שיש הרבה רגש מאחוריה, וליצור אינטימיות עם המאזין.

רק בבקשה "תני לי כוח" הוא עולה טון לכמעט צעקת כאב שקטה, שקטה מאוד, שמעידה עד כמה קשה לו ליעקב לעמוד בסבל הזה, ולשמור על עצמו שלא להפוך מריר וכועס על העוול שנגרם לו. אבל יעקב, וגם אריק, וגם הלחן, נאחזים באהבה ובתקווה, חוזרים שוב ושוב אל הזיכרון המתוק ההוא ליד הבאר.

ההלחנה והתזמור, הקלידים של יוני רכטר, הגיטרה של יצחק קלפטר והבוזוקי והבַּגְלָמָה של יהודה פוליקר– כולם יחד פורטים על מיתרי הלב ומזכירים למאזין כאבי לב ישנים, בגידות שבגדו בו, אהבות עצובות וגם תקוות שהתגשמו.

את מילות השיר כתב כאמור עלי מוהר, מי שכתב לאריק כמה מהיפים בשיריו, וגם את הביוגרפיה שלו,  "זו אותה האהבה". בסוף נובמבר 2006 הלך מוהר לעולמו, ובמקרה (או שלא במקרה) זה יצא בדיוק ערב פרשת "ויצא", שמתוארת בשיר היפה הזה. שבע שנים מאוחר יותר ( עוד מספר מאגי תנכ"י חוזר), בסוף נובמבר 2013, הצטרף אליו אריק איינשטיין. יהיו ברוכים שניהם.

זהרה רון היא כותבת, עורכת ויוצרת תוכן. לשעבר עורכת מיסטר G במוסף G של גלובס, מבקרת הספרים וכותבת הטריוויה במגזין.

המחווה הראשונה לאלבום אוהב להיות בבית, לשיר לטפטף טיפה – יוצרת: שרון רודניק

פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק ראשון – "לטפטף טיפה"

המחווה השנייה לאלבום אוהב להיות בבית, לשיר שכשנבוא – כותב: מיקי לוי

פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק שני – שכשנבוא

המחווה השלישית לאלבום אוהב להיות בבית, השיר על תוכי יוסי – מאיירת וכותבת: ורד שדמי שלמה 

פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק שלישי – השיר על התוכי יוסי

חלק שלישי: השיר על התוכי יוסי – יוצרת וכותבת: ורד שדמי

"השיר על התוכי יוסי"

מילים: אברהם חלפי

לחן: מיקי גבריאלוב

קשה היום לצאת לשיטוט במחשבות בלי למצוא את עצמך בשביל שמוליך ל-7 באוקטובר. הכול מתגמד או מחפש הקשר. אני פותחת קשרים, מפרידה ושוב מחברת. השביל עדיין שם.

אני קוראת את המילים של השיר והכול מציף, הדמעות מתחילות לטפס למעלה בגרון עד שמגיעות לארובות העיניים ונשפכות החוצה. אני חושבת, כמה אומץ צריך כדי להלחין, לבצע את אחד השירים היותר עצובים שנכתבו.

אני מקשיבה לשיר. איכשהו, הקול של אריק מצליח להשרות תחושת ביטחון ומרים אותי קצת מתחתית העצב.

יש לי הרבה שאלות. למה דווקא אריק? למה דווקא חלפי? למה דווקא יוסי?

מאז שיצא בשנת 1986 באלבום "אוהב להיות בבית (ולא, לא באלבום "משירי אברהם חלפי" משנת 1988) ביצעו לא מעט אומנים את השיר, ביניהם שולי רנד, גידי גוב ויזהר אשדות, עמיר בניון ועוד ועוד. אף ביצוע לא מתקרב אף במעט לקולו של אריק. קורה שם איזה קסם שלא מצליחה להסביר. השיר כאילו נכתב והולחן עבורו בלבד.

איך התגלגל השיר לידי אריק? מה לו ולחלפי? חלפי, מתברר, היה חבר של המשפחה. ואת תוכי יוסי משאיל חלפי מאביגדור המאירי שהיה סופר, משורר ומייסד התיאטראות הסאטיריים "הקומקום" ו"המטאטא". "יוסי" היה תוכי, מידידיו היחידים כילד בודד שגדל בבית סבו וסבתו בכפר בהונגריה לאחר שאימו נפטרה. דמות התוכי הייתה משמעותית מאוד ביצירה של מאירי ולאחר שחלפי בילה לילה שלם במחיצתו יצא עם המחשבה "אקנה לי תוכי ושמו יהיה יוסי…". לא ידוע אם באמת קנה תוכי, אבל השורה שכנראה לא עזבה אותו הפכה לשיר.

את השיר אני קוראת שוב ושוב. רושמת בפנקס אימג'ים שקופצים בין השורות. מגגלת קצת תמונות של אריק, חיפשתי בעיניים שלו את מה שהציף אותי. אני לא מוצאת את זה. אולי סתם הייתי רגשנית? או שאריק מצליח לייצר מסך, לא נותן לחדור פנימה. בשבילי האיש הזה קצת תעלומה. אולי ככה הוא רצה להישאר לתמיד, תעלומה. מזל טוב אריק ליום הולדתך ה-85.

ורד שדמי שלמה הייתה העורכת הגרפית של מגזין G בגלובס. כיום היא עוסקת בניהול תרבות קהילתית, מעצבת ומאיירת עצמאית.

המחווה השנייה לאלבום אוהב להיות בבית, לשיר שכשנבוא – כותב: מיקי לוי

פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק שני – שכשנבוא

המחווה הראשונה לאלבום אוהב להיות בבית, לשיר לטפטף טיפה – יוצרת: שרון רודניק

פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק ראשון – "לטפטף טיפה"

חלק שני: "שכשנבוא" – מאת מיקי לוי

מילים ולחן: ארגיריס קונדיס, תרגום לעברית: עלי מוהר

למזלי, שמעתי את "שכשנבוא" בגיל שבו השפה עדיין לא מתקבעת: צלילים והברות לא מתחברים באופן אוטומטי, גם לא תווים ומלודיות, שלא לדבר על אידאות תרבותיות – אותן יַבָּשׁוֹת של הנפש שאדם נאלץ למקם עצמו באחת מהן במהלך חייו, עד שהשנים והניסיון מחזירים אותו אל הפירוק הטקטוני שמאפיין את הילדות, את ה"להיות בדרך". כך קרה שהתהום שנפערה ביני לבין הוריי שנים ספורות מאוחר יותר, בתחילת הנעורים, זו שגרמה לי להתייחס למוזיקה היוונית ששמעו בבית כאל ז'אנר נחות, עוד לא הייתה אפילו בקע כשהייתי בן חמש, כשהשיר המתעתע הזה התנגן ברדיו.

המוח יודע לעשות דברים נפלאים עם צלילים בגיל הזה, לפני שהדקדוק מגביל אותנו לדקדוק של שפת אמנו. הפונמות – אותן יחידות צליל שמתחברות להברות ומשם למילים – משתנות משפה לשפה. כך נוצרות מילים כמו סווצ'ר (sweat-shirt) ואגזוז (exhaust): מערכת הצלילים בעברית מקשה לבטא אותן באותו אופן שהן מבוטאות באנגלית, אז המוח הולך למשמעות המצלולית הכי קרובה – סווצ'ר נשמע כמו סוודר, ואגזוז נשמע כמו משהו שקשור לפליטת גז.

אני התייחסתי ל"שכשנבוא" כשיר שחלקו בשפה זרה, שמאפייניה עדיין לא היו ברורים לי – אני לא בטוח שהתייחסתי אליה אפילו כאל יוונית – וחלקו בעברית. "שכשנבוא נִמ[צא תשובה]" נשמע לי כמו מילת כישוף. שקשנבוני. כמו "יניס", "גילאלי", "אוצ'ושן", ("הזמן את השנים יניס… אבל ישנם דברים שהוא עוד לא גילה לי… האם יפרח לי עוד שושן"), כמו הדרך מהמקום המופלא "חקאצ'ובאלי" ("האם בסוף הדרך מחכה תשובה לי").

שנים מאוחר יותר יתברר לי ש"שקשנבו" היא אכן מילת קסם, מהסוג שרק רב-מג כמו עלי מוהר מסוגל לרקוח. השיר הרי נוצק אל תוך תבנית של פזמון יווני: Ti théleis gero ("מה אתה רוצה, איש זקן/מכובד"); ו"שכשנבוא" הוא מעשה-קסם פונולוגי שמתרגם את צבר הצלילים "סֶקְסֵנוקוׄ"  (Se xéno kó) ל"שקשנבו". מעניין שדווקא התרגום לעברית מצליח לשמור על מילה בשלמותה, בעוד השיר המקורי נאלץ לשבור מילה באמצע: השורה השלמה היא Se xéno kósmo perpatás. במקור יש לשורה הזו משמעות מהפנטת, מתעתעת: "אתה מתהלך על אדמה זרה".

 להיות ביעד בלי להגיע אליו

התעתוע הזה מתגלם באופן מופתי, אולי אפילו חזק יותר, בצירוף "שכשנבוא". זה לא רק המצלול שנשמע בשפה זרה, זה גם הסירבול שמגולם בתוך המשפט שמתכנס בצירוף הזה: "שכשנבוא" משמעו "בזמן מתי שנבוא". הסרבול הזה טומן בחובו קסם תחבירי: בעוד שהמלודיה יוצרת תחושה של שני חלקים, שאלה ("ואיך נדע אם יש תקווה?") ואז, לכאורה, תשובה ("שכשנבוא נמצא תשובה"). אבל זה לא "כשנבוא", אלא "שכשנבוא". ה-ש' הזו משייכת את "כשנבוא" ל"איך נדע". כלומר: אין פה תשובה, אלא פשוט המשך של אותה שאלה, ריבוד שלה. איך נדע אם יש תקווה? איך נדע שכאשר נבוא נמצא תשובה?

הלבירינת הדדלוסי של "שכשנבוא" מסתבך עוד יותר כשאני חושב על "נבוא". מה זה אומר "לבוא"? בדרך כלל, תשובה היא משהו שמוצאים כשמגיעים, כשהתהליך הסתיים. אין דין "לבוא" כדין "להגיע": "לבוא" מזמן תהליך מתמשך. "אני בא!" (כלומר: אני בדרך), או במובנים הנפשיים יותר "אני בא ואומר" (אני רוצה להגיד) או בסלנג של העשורים האחרונים: "בוא" במובן של "בחיאת" או "תבין". במובן הזה, לבוא משמעו להיות ביעד בלי להגיע אליו – להתהלך תמיד על אדמה זרה.

כבוגרים, המוח שלנו לא תמיד מאפשר לנו "לבוא". הוא רוצה "להגיע". להיות על קרקע יציבה. לכן כשאנחנו שומעים מילים בשפה זרה ומתבקשים לחזור עליהן, אנחנו נכניס את הצלילים הבלתי מוכרים לתוך התבניות המוכרות בשפה שלנו. כך נוצרות מילים כמו "סווצ'ר" ו"אגזוז", אבל גם קיבעונות מחשבתיים כמו "ימין" ו"שמאל" או "אז רגע, בצד של מי אתה".

יש רגעים שבהם אדם מרגיש שהשיח שבו הוא מתהלך הוא אדמה זרה. כמו בילדות, המוח מסרב לתת משמעות קונקרטית לצלילים שהוא שומע, והוא פשוט מרשה לעצמו להתרשם מהמוזיקה של הדברים. לרוב, התעתוע הזה נותן תחושה של חוסר יציבות, של לעמוד על אדמה ו"להיות בדרך" באותו זמן, להרגיש את השינוי הטקטוני מתחת לרגליים. לכן, כדי לשמור על איזון נפשי, התופעה הזו לא מחזיקה זמן רב. אמנות מאפשרת להרגיש את זה לרגע, בביטחון המרוחק של האזנה לשיר: זו טברנה יוונית? חגיגה כלייזמרית? חיבוטים של עם אחרי אלפיים שנות גלות? חיפוש של אדם את אלוהיו? הרהורים לעת זִקנה? בדיחה בין חברים? הכול יחד או אף אחד מאלה? "שכשנבוא" מזמין אותנו לא להתקבע. יהיה זמן לזה, בוויכוחים, בסטריאוטיפים, במלחמות. לעת עתה, אריק איינשטיין, מיקי גבריאלוב ועלי מוהר מציעים לנו פשוט – לבוא.

מיקי לוי היה סגן העורך במגזין G. כיום הוא עורך עיתונות נתונים באתר "שומרים – המרכז לתקשורת ודמוקרטיה" ובעל תואר ראשון רב-תחומי בבלשנות, רטוריקה ותרבות דיגיטלית שאותו סיים בהצטיינות יתרה.

המחווה הראשונה בסדרה לשיר לטפטף טיפה – יוצרת: שרון רודניק

פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק ראשון – "לטפטף טיפה"

שיר ראשון "לטפטף טיפה" – יוצרת: שרון רודניק

השנה: 1986. מצב הרוח: עגום. תיכף תתחיל האינתיפאדה הראשונה וכבר יש גל טרור שמבשר אותה. מבפנים – שסעים. שנאה, קנאות, גזענות, קיצוניות. שלוש שנים קודם לכן נרצח אמיל גרינצווייג בהפגנת שלום עכשיו וכעת הרב כהנא נהיה חבר כנסת ומפיץ שנאה מתנשאת ויהדות לא יהודית. תחושת אסון מסתמנת. בהתחלה אצל הרגישים, בעלי האנטנות, הלוא הם היוצרים. והכי מזוקק מביניהם הוא אריק איינשטיין, שהוציא בשנה זו את אוהב להיות בבית – אלבום אישי במיוחד, שבו כתב את המילים לשבעה מתוך עשרת שיריו. מיקי גבריאלוב העניק לחנים יפהפיים ואחראי להפקה המוזיקלית ולעיבודים החמים שמחבקים את השירים, מאנישים אותם למדרגת חברים. חצי מלהקת כוורת ניגנו שם (יוני רכטר, אלון אולארצ'יק ויצחק קלפטר) וגם בזכותם שורה על השירים תחושת ביתיות שנשמעת נון-שלנטית רק בגלל שהיא סופר-מקצוענית.

יופי, כנות ולהט של אכפתיות על רקע ימי פורענות. אלה משאירים את היצירה הזו – כמעט 40 שנה אחרי יציאתה – אקטואלית. איינשטיין קופץ ראש לתוך להבי החרבות המתגודדות, נכאב מהם ונפצע אנושות. ובו זמנית, בפלא של האומן שהוא, יש לו דרכים לארוג תחבושות, לרקוח משחות משככות. להיות התרופה והמרפא.

השנה: תשפ"ד שהתחילה לא טוב ומסתמנת רע. משמחת התורה נכחדה השמחה. שבוע ראשון של 2024, ואנחנו עדיין בעיצומה של מלחמה, דורשים את חטופינו, סופרים את מתינו, מנסים לתפקד תוך כדי דיכאון, הלם, כעס, חרדה וייאוש קולקטיביים. מצב צבירה הולם לשמוע את האלבום הזה, להחצין את מחאתו ואת עלבונו, וגם לחוש את החיוך האיינשטייני הטוב, היפהפה למרות פציעתו, המחלק תקווה לכל דורש. ויש דרישה.

לצורך המחווה הזו גייסתי שותפים נושנים שלי, חבריי (מקצועית ואישית) לצוות G בעיתון גלובס, מהתקופה שבה פיקד עליו אייל אברהמי. מדי שבוע זכיתי להיות חלק מהם כשביחד יילדנו שוב ושוב (עד שכבר לא) את מגזין סוף השבוע הנ"ל בשנים שבהן היה בפריחתו ובשיאו. במהלך הימים הקרובים אפרסם כאן את הפרשנות היצירתית של חלקם לשירים מתוך האלבום. כל יום שיר.

האלבום והפרויקט הזה נפתחים בשיר לטפטף טיפה (מילים: אריק איינשטיין, לחן: מיקי גבריאלוב). שרון רודניק – שהייתה העורכת הגרפית של G – בחרה להתייחס אליו בדרך ויזואלית מרהיבה ומרגשת. הייחוד שלה: נקודת המבט החדשה שהיא פותחת אליו – נשית. דרכה, נשקפת החיוּת האופטימית שבסערה, כפי שהיא מתבטאת בתמציתה הזעירה ביותר  – הטיפה, שבהיאספותה, בהתמדתה ובהכפלתה הופכת לים.

שרון רודניק הייתה העורכת הגרפית של מגזין G והמעצבת הראשית של גלובס. כיום היא מורה, בעלת סטודיו לעיצוב ומרצה לתקשורת חזותית.

הזמן: סוף נובמבר השנה. המקום: אולפן ההקלטות מצלול בדרום תל אביב. כמה מלחמות עברו מאז? אני לא רוצה לספור. כמה ימים לפני כן שוחחתי בטלפון עם ליאת יצחקי – זמרת-יוצרת מקסימה, שכבר שיתפנו פעולה בעבר – ועוד נשתף. חוץ מלהיות יוצרת, היא גם אמא, ושניים מתוך חמשת ילדיה חיילים במלחמה הנוכחית. הבכור – קצין קרבי שמשרת בעזה. שיבוא כבר בשלום עם שאר החיילים והחטופים. סיפרתי לליאת על השיר ההוא, שבזמן האחרון חזר לשהות במחשבותיי. הרדיו לא משמיע אותו משום מה, אבל ברדיו הנפש שלי הוא מתנגן ממש כמו אז. תהיתי באוזניה איך דווקא בתקופה הזו השיר ההוא מעט נשכח. תמהתי מדוע אין לו ביצוע מחודש, הרי הוא כה מתבקש. דמיינתי אותו מושר במתיקות על ידי מקהלת ילדים.

בכלל לא דמיינתי את מה שקרה כמה ימים אחר כך – שיחת טלפון נוספת מליאת, שבעקבותיה מצאתי את עצמי באולפן ההוא, אבל לפני שאסביר, הנה המילים של השיר.

צִפֳּרֵי הַצָּפוֹן כְּבָר הִגִּיעוּ
מִתְעַרְבֵּל הָאָבָק בַּגְּבָעוֹת
אֲחוֹתֵנוּ הָרוּחַ עָבְרָה בַּדְּרָכִים
וַאֲנַחְנוּ צְמֵאִים לְאוֹת.

בּוֹא בְּשָׁלוֹם, הַחֻרְשָׁה מַזְכִּירָה
בְּטֶרֶם חֶלְקָה אַחְרוֹנָה תִּזָּרַע
וּבְטֶרֶם יוּגַף חַלּוֹן
אָנָּא, שׁוּב אֵלֵינוּ בְּשָׁלוֹם.

בּוֹא בְּשָׁלוֹם, נִפְתָּחוֹת חֲצֵרוֹת
עָרַכְנוּ שֻׁלְחָן וְהִדְלַקְנוּ נֵרוֹת
וּבְטֶרֶם יוּשַׁר מִזְמוֹר
נְחַכֶּה לְךָ שֶׁתַּחֲזֹר.

מִתְרַפֵּק הָאֵזוֹב עַל הָאֶבֶן
כְּתִינוֹק עַל אִמּוֹ הַיְחִידָה
אֲחוֹתֵנוּ הָרוּחַ עָבְרָה בַּשָּׂדוֹת
וְהַגֶּשֶׁם בְּכַף יָדָהּ.

בּוֹא בְּשָׁלוֹם…

כּוֹכָבִים יְשַׁבְּצוּ אֶת הָאֹפֶק
הַיָּרֵחַ יַשְׁלִים מַחְסוֹרו
אֲחוֹתֵנוּ תִּפְגּשׁ בַּטָּלֶה הָאוֹבֵד
בְּעֶדְנָה תְּלַטֵּף צַמְרוֹ.

בּוֹא בְּשָׁלוֹם, הַחֻרְשָׁה מַזְכִּירָה
בְּטֶרֶם חֶלְקָה אַחְרוֹנָה תִּזָּרַע
וּבְטֶרֶם יוּגַף חַלּוֹן
אָנָּא, שׁוּב אֵלֵינוּ בְּשָׁלוֹם.

בּוֹא בְּשָׁלוֹם, נִפְתָּחוֹת חֲצֵרוֹת
עָרַכְנוּ שֻׁלְחָן וְהִדְלַקְנוּ נֵרוֹת
וּבְטֶרֶם יוּגַף חַלּוֹן
אָנָּא, שׁוּב אֵלֵינוּ בְּשָׁלוֹם.

הציפייה שאופפת את השיר מאווששת געגועים, ומי שנושאת אותם בדרך הדו-כיוונית היא הרוח. אחותנו הרוח אשר:

עברה בדרכים * עברה בשדות והגשם בכף ידה * תפגוש בטלה האובד, בעדנה תלטף צמרו.

זוכרים את הטלה האובד מ"ערב מול הגלעד" של לאה גולדברג? שיר ערש כה קיבוצניקי, שאכן הוקדש לילדי קיבוץ אפיקים. בסוף הוא הרי חזר הביתה: "ישוב טלה אל חיק האם. ישכב בדיר ויירדם. והכבשה תישק אותו. והיא תקרא אותו בשם". גם בוא בשלום הוא שיר מאוד קיבוצניקי – במובן החקלאי, למשל בתיאור הזמן: בטרם חלקה אחרונה תיזרע. והטלה הוא כמובן הילד, גם אם הוא בן עשרים או חמישים. בשביל אמא שלו הוא תמיד נשאר הטלה שלה. אבל מי שפגשה אותו לפניה היא אחותנו הרוח.

והרוח – איננה רק משב האוויר. היא גם רוחניות, נשמה וכוח פנימי. הלך נפש ורוח התקופה ומצב צבירה בשני קצוות – קוצר רוח וקור רוח, וגם שפלות רוח ושאר רוח.

ואת הרוח הזאת, העזה, פגשתי בסוף נובמבר – תחילת כסלו באולפן ההקלטות, כשזמרות אימהות מעוטף עזה – מהעיר שדרות, מהמושבים ומהקיבוצים שרו עם ליאת והקליטו את "בוא בשלום".

הייתה רוח מיוחדת באוויר. התוגה, הגעגועים והאימה העמומה של הימים האלה היו שם לצד התקווה, האמונה והנחישות. "אני מרגישה את כל המשפחות של החטופים עלי", אמרה אחת מהן תוך כדי ההקלטה. כולן הנהנו בהזדהות וליאת אמרה: "מצוין. תכניסו את זה לשירה".

והן הכניסו.

הן שרו שוב ושוב עד שהכול והקול דויקו וזוקקו, ושירתן לא נשחקה במהלך החזרות החוזרות ונשנות. פניהן הביעו את מה שמישהי מהן ניסחה: "אני מרגישה שליחות עם השיר הזה".

בניגוד לשתי הגרסאות המקוריות של השיר (כאמור, של להקות הכיס והאחים והאחיות), ששירתן פוסעת במתינות, מהדהדת את התוגה, בגרסה הנוכחית הצעדים דוהרים והעיבוד אנרגטי יותר, ובנימה אוריינטלית. כמו ההבדל שבין תה חורפי עם לימון (במקור) לתה עם נענע (עכשיו). יותר קצב, יותר אופטימיות – התקווה שלהן מוחשית, והיא סוחפת.

נדב ביטון, המעבד המוזיקלי, הסביר להן איך להדגיש אותה בצירוף המילים בוא בשלום. "המם הסופית צריכה להיות פסקנית. לא ארוכה ומתמשכת, אלא כמו סימן קריאה – שאומר שכולם חוזרים".

מילים: רחל שפירא
לחן: נורית הירש
שירה: ליאת יצחקי
ואימהות העוטף: מירי אסולין, טל לוי, עופרה ביטון, אלומה שיטרית, אילנה גל, נטף דהן
קולות: גלית ערוסי ונופר כהן

הפקה: ליאת יצחקי
עיבוד מוזיקלי: נדב ביטון, נתנאל בן גיאת, ליאת יצחקי
כלי הקשה: גולן קולש
חליל ניי :מישל אסייג
עוד, מנדול ובנג'ו: ויקטור וייצמן
תכנותים וגיטרות: נתנאל בן גיאת
פסנתר וקלידים: נדב ביטון
טכנאי מיקס ומאסטרינג: שרון רייז
הוקלט באולפני ארט אשדוד
הקלטות נוספות: אולפני מצלול, תל אביב 
טכנאים: יונתן ברק, יאיר טרגנו
עוזר טכנאי: גאי סגס

קליפ
תסריט: ליאת יצחקי ומשה צ׳יטיאת
צילום ועריכה: משה צ'יטיאת
צילומים נוספים: עזרי טובי
איפור: מור צור
עוזרת הפקה: אילנה גמליאל

הנה כמה מילים מהשיר החותם את האלבום, "שבעת הגדיים" – שיר שנמשך 13 דקות ו-21 שניות.

שיר שנכתב לפני האסון.

זכור את אשר עשה לך עמלק. סגור את הדלת חזק שאף אחד לא ייכנס.

אין קול ואין עונה בקצה המחנה עשן מיתמר.

אי שם בחושך חיית הברזל מתהפכת… מכונת הירייה צוחקת, צופר היעל מיילל.

אנשים קשים בונים את העולם ואנחנו לא קשים בכלל, כמה חיילים מקרטון שומרים על ההר, ריבונו של עולם על גזרת מערב.

לא לתת לזה יד לא לתת לזה יד לא לתת לזה יד.

אנשים עבדו קשה וסבלו בשקט וחסכו והיטו את הכף, אבל אפילו הם יודעים שהמילים על הפרוכת כבר לא יצילו את כולם.

השיר הזה נכתב לפני השבת השחורה. היאומן?

ויש עוד – במנגינות ובעיבודים ובביצועים של חוסר השלמה, של אמת שותתת דם. של תסכול תנ"כי בהווה מנותץ ועתיד שרק האהבה תצליח לחלץ ממנו יופי של תקווה. ויש אהבה – באלבום ובחיים. ואפשר לחוש אותה.

אביב גדג' הוא מעין הבשור בחבל אשכול – אזור שגם הוא חווה את שמחת תורה הארורה ההיא. וכיום הוא ומשפחתו פליטים בארצם.

את האלבום אפשר לרכוש בפלטפורמות רבות, אבל ספציפית ביום שישי הזה – אתר המוזיקה בנדקמפ מוותר על העמלה שלו ונותן 100% מהרווחים ישירות לאומנים.

אז הנה האלבום של אביב גדג', ואלבומים נוספים שלו, בפלטפורמה הזו.  מגיע לו שתרכשו, אבל עוד יותר – מגיע לכם.

https://avivguedj.bandcamp.com/album/–4

וכשאתם כבר שם, בבנדקמפ, מומלץ שתגיעו גם לעמוד של סער ליבן,  גם היא מעוטף עזה, ותקשיבו במיוחד לשיר הנבואי גם הוא "עזה תל אביב".

saarliven.bandcamp.com

שיריו המולחנים תמיד נוכחים, ובמיוחד בחודש תשרי עם "נאסף תשרי" ו"שוב נתחיל מחדש" – את שניהם הלחין צביקה פיק. יש באוויר ריח של התחלה, שנתן יונתן היטיב להפריד מההמולה, ולמהול גם בריח של כיליון, ואת התמהיל הזה הוא הניח בינינו ככורח חיים קוהלתי שכזה, שסופם טמון בראשיתם, עטור בפשטות ובהוד של הטבע .

הנה שלושה משיריו שמשמעותיים לי במיוחד.

במקום פרידה / מילים: נתן  יונתן, לחן: מתי כספי, ביצועים: צוות הווי חיל האוויר, ושלישיית שוקולד מנטה מסטיק  

איזו פרידה מדאיבה ומרהיבה. עם "קצף חרציות, שלהביות זהב וצפצפה כסופה", ו"נגיעה קלה של רוח בכוכב".

איזה כישרון לדבר מתוך הלב הנשי בסיטואציית העזיבה המכאיבה. וכמה שרתי בגרון מלוח בדימומי פרידות ביחד עם צוות הווי חיל האוויר ושוקולד מנטה מסטיק – לא הצלחתי להחליט מה יפה יותר, אז אני מביאה כאן את שני הביצועים.

"במקום פרידה" הוא גם שמו של ספר הביכורים של זיו יונתן, בנו של נתן, שיצא לאור ממש בימים אלה, על קשר אהבה בין אב לבן ובין בן לאב במקום המפגש הנצחי שנקרא יצירה.

שירים עד כאן / מילים: נתן יונתן, לחן: נחום היימן, ביצוע: להקת חופים עם מאיר בנאי, משה דץ, חני ליבנה וליזה קחטן-לנג

"יפים ממני וממך האדמה לקחה". האמת המכאיבה הזו נכנסה כבר להיכל הביטויים העבריים שחיים גם מחוץ לשירים – שגם להם עצמם יש קיום נפרד: "וכל מה שהיה נשאיר לחיות בתוך השיר". עוצמת הביצוע נובעת מהאופן שבו האישיות המוזיקליות המובהקת של כל אחד מהשרים מקבלת ביטוי עז, ובו זמנית מתלכדת ביחד לכדי אמת – שיופיה הוא נחמה לסופניות שהיא נושאת.

קצת עצבון ערבה / מילים: נתן יונתן, לחן: נחום היימן, ביצוע: משה דץ עם להקת חופים 

בעיניי, זהו אחד משיריו המסתוריים ביותר של נתן יונתן. גם הוא של להקת חופים, בהובלה מרשימה במיוחד של משה דץ, שבהזדמנות זו אני מפצירה בו מכאן – חזור לשיר ככה שירים כאלה.

השיר מתאר את המתח בין הנדודים ובין המנוחה – שמתבטאת רק בתחנה הסופית, תחנת המעבר בין קיום לחידלון. אסוציאציות שואתיות? למכביר. השיר הודף אותנו אליהן. במקביל לתחנת הרכבת שאין ממנה חזור ולשומר המסילה הנוגה, השיר חוגג בחיוניות לא פחות חזקה את הטבע, על נופיו הממוקמים בדרום ישראל, עם נופי הערבה והמדבר, ועופות המדבר שלעיתים אנו חלק מהם – "צל מוטות אברותינו נפיל על כל בית ורחוב", ולפעמים הם חיצוניים לנו – למשל במבט אל הנשרים.

יש בשיר הזה מִצלול מרהיב שמלווה את המשמעות כמו לחן למילים. הנה דוגמה אהובה עלי במיוחד – במקצב ובסמליות, וגם במתנה המפתיעה – אופטימיות: ונבוא עד נבו וניתן שם שלום לתקוות.

למיטיבי לכת: חפשו גם ביצוע נוסף, יפהפה לא פחות, ורך יותר, כלומר פחות דרמטי ויותר לירי – של איציק בכר, שגם הוא היה חלק מלהקת חופים.

את רואה, צוענית, איך יצאנו כמותן לחרוף
לדרום החרב, למדבר התועים הרחוק
גם אנחנו חולי נדודים בממלכת העוף.

לא נשאיר עקבות, ניתמר כעשן רכבות
ויעיד הענן שעברנו בזה ונימוג
בתחנה הסופית רק שומר המסילה יעמוד.

אהבות עלומינו איין? בקצווי המסוף
יוותרו ברציף הריקן רק שמות על הקיר
ושומר המסילה יכבה את אחרון פנסו.

צל מוטות אברותינו נפיל על כל בית ורחוב
ונעוף לאגור משהו לימים של סגריר
קצת מדבר, קצת עצבון ערבה, קצת רוחות.

ונבוא עד נבו וניתן שם שלום לתקוות
לנשרים, לפסגות ההרים, לשבילי העפר
לכוכים השכוחים של לילות המסע הקרים.

מלח ים, חול נודד, עשב בר – כך ננוח גמורים
על ריסינו יסער רוח צח על שפיים במדבר,
עם עפר השירים.

ולסיום, פוסט שכתבתי פעם על מילה אחת ויחידה מהשיר "הרדופים" של נתן יונתן.

כנראה

המשימה שקיבלנו, ממש כמו בשנה שעברה, הייתה להרכיב את עשרים השירים הישראלים היפים ביותר של תשפ"ג. משימה אכזרית ומתסכלת, אבל מסיבות טובות – לאחר ניפויים קפדניים עדיין נותרו בידינו מספיק שירים מצוינים שאפשר היה להפיק מהם כמה וכמה רשימות.

הקשבתי השנה למאות שירים עבריים, ומתוכם הזדהר כל הזמן שיר גדול אחד. וכשהשנה התחילה להסתכם, ידעתי שהוא שיר השנה שלי. והידיעה הזו המשיכה לזהור גם אחרי שסיימתי להאזין לכל השירים הנפלאים האחרים.

ומה רבה הייתה שמחתי לגלות שבלי שנדברנו בינינו, צוות ה-88, המסקנה הייתה זהה, וגדולתו של השיר הזה התבררה כחד משמעית.

את השיר כנען כתב והלחין שלומי שבן, והוא שר אותו עם שולי רנד ועם רביד פלוטניק בהפקה המוזיקלית של תמיר מוסקט.

אנרגיה סיפורית מסעירה

לפעמים אנחנו שוכחים שבשביל למצוא עלילות ריגול מפותלות, מותחנים מסעירים, אפוסים מרתקים ורומנים פסיכולוגיים עמוקים – לא צריך ללכת רחוק. אפשר למצוא אותם ממש אצלנו, בתרבות שלנו, ובמיוחד בספר העתיק ביותר שתרמנו לעולם – התנ"ך. כל מה שצריך זה עיניים סקרניות וחשק עז לשוטט בתוכו עם מבט מרותק של צייד – כזה שמתמגנט אל הדרמה, היצרים והפלא. ואז לחלץ אותם החוצה מבין הדפים ולתמצת מהם שיר.

וזה בדיוק מה ששלומי שבן עשה בשיר "כנען". הוא זיהה אנרגיה סיפורית מסעירה בספר במדבר, אוצר טעון שידוע בשם חטא המרגלים.

עם ישראל נודד במדבר, המטרה היא להגיע לארץ כנען, הלוא היא ישראל, ומרגלים נשלחים לשם וחוזרים עם מטען חומר נפץ רגשי. מי שאמורים לנטרל אותו, אבל גם מלהיטים אותו בעצמם, הם י' – שזה בעצם יהושוע בן נון, לימים המנהיג שאחרי מ' – משה רבנו, ו-כ': כלב בן יפונה.

השיר כנען, שעוסק בציפיות, באכזבות ובתקוות, הוא קודם כול שיר על אנשים, ועל היחסים ביניהם, וגם על ההתנגשות בין שאפתנות, מנהיגים ומונהגים, ומונהגים שרוצים להיות מנהיגים, ומנהיגים שיודעים שהם בסוף דרכם.

והוא מקורי ועמוק, אירוני ורגיש, חד ופיוטי. והוא שלנו, נוצר כאן ושייך לכאן ואלינו. העברית העשירה והיצירתית של שלומי שבן מנסחת אותו ומשתלבת בשלמות עם המוזיקה – ניגון של בית כנסת, בלוז של נדודים וראפ מהורהר, שיופיים מתחדד עם השירה של רביד פלוטניק ושולי רנד. ביחד עם שבן הם חושפים בכל האזנה עוד רובד ועוד שכבה מהיופי המרגש הזה.

כנען הוא שיר שאומנם מבוסס על אמת עתיקה, אבל הוא לגמרי חדש, אקטואלי, רלוונטי ובעיקר – נשמע טוב. הוא מצטרף לשירים ישראליים כמו "דויד ושאול" של אהוד בנאי ואפילו "גוליית" של כוורת, שבטבעיות לוקחים דמויות מהעבר שלנו, מנכיחים בהווה שלנו, ומדהירים אותם אל העתיד שלנו.

והנה המילים:

המקום: אי-שם בנגב המדבריות של צין

שלושה עשר גברים הולכים בחושך בחמסין

בשיירה, בלי מטרה ברורה

כמעט בלי נשק ובלי מים

כלום לא קורה וכעבור זמן מה

קולו של י' שובר את הדממה

מ' מתנהג כאילו לא שמע, ורק מאט קמעה

לבינתיים

שלושים ימים ושלושים לילות

מטרטרים אותנו סתם,

אומר ובקולו –

שנים של עבודות קטנות מטעם ולמען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לכנען.

שלושים ימים ושלושים לילות

מן ההרים אל תוך הוואדיות

נפשי צמאה, לא להתגלויות,

אלא ליין

דבר עכשיו עם הפיקוד

ואם אתה פוחד תגיד להם שי' אומר

שלא אכפת לו אם רזה הארץ או שמנה

אם יש בה עץ, או אם אין

יפה מאוד, עונה לו מ'

לא בלי לרעוד

אבל בלי לגמגם

אם יש עוד משהו על ליבך

דבר עכשיו, דבר איתי

שאל בני ונען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לכנען

כאילו לא הרגיש מספיק מותקף

י' מסיים וכבר מופיע כ'

ועל פניו חיוך לא חף מתענוג, של כוח

מתקרב לכוח

כל מה שי' בסך הכול אומר

מנהיג גדול צריך לדעת לוותר

לסגת כדי להיזכר בתור מה שכל חייו

ירצה לשכוח

מ', בלי תנועה, אומר לו שמע

פניי אמנם לא לשלום, אבל לא למלחמה

ואם אינכם נותנים דבר

הנה דבר מה אשר אולי תוכלו לקחת

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לארץ המובטחת

מובטחת למי? אומר לו י'

הרי כולם יודעים שבפיקוד

הם מחזיקים עליך תיק, וזה עניין אבוד

הצמרת לא שוכחת

אתה עיוור אם עוד אינך תופס

גם אם נעפיל להר באורח נס

הם לא ייתנו לך להיכנס לארץ כנען

שמתחת

מ' כמו מתוך חלום לפתע מתקרב

אבל אין שום כנען, כנען היא בלב

אם ניכנס, לא ניכנס זה היינו הך

והך בסלע פעמיים

אני רק יהודי נודד

נולדתי כדי להיפרד

מקדמת דנא ועד לשנה הבאה בירושלים.

זאת דרך ארוכה לכנען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה לכנען

זאת דרך ארוכה

זאת דרך ארוכה

זאת דרך עקובה

זאת דרך עצובה

זאת דרך ארוכה לכנען.

והנה השיר הזה עם שאר השירים שבחרו ה-88 שיודעים. מומלץ להקשיב לכולם.

https://www.kan.org.il/content/kan/radio_articles/p-11437/528399/

שלה לגמרי. היא גילתה בעצמה את הלהקה, ורק אחר כך גילתה אותה לי. היא חוותה אותם בעצמה, ורק אז – נידבה לי פירורים מתוקים מעוגת הסקרנות הפריכה, עם הטעם החדש שמתהווה, והוא כולו שלה. אני הלכתי בעקבות הפירורים, מחייכת, משתאה מהישות העצמאית, שכבר מתחוללים בה היבהובי ההתנתקות העדינים, הרגעיים. הם בטח יתארכו יותר ויותר, אבל כעת היא עוד כאן, ואני מנשקת כל רגע קרוב. מביטה בה ומשתאה.

אימג'ן דרגונס בהובלת הסולן דן ריינולדס הם להקה שוחרת טוב. מצד אחד משוררים על בדידות, תחושות של אני נגד העולם וייסורי הנפש, ובו זמנית מעניקים כוחות להתגבר על כל אלה, להתעצם ולהתעשר מהם אנושית וערכית. מסרים פשטניים-שטחיים מעט, אבל מושלמים להצטיידות בכניסה לשער גיל ההתבגרות.

הבטתי בה – חווה לראשונה את ההשתאות לנוכח המפגש הכי ישיר, חד, פועם, עמוק, כביר עם המוזיקה החיה. את ריח הזיעה, הרוק והרוך. את הפעימות החזקות שמהוות את המעבר בין להיות הכי אינדיבידואל ובו זמנית חלק מההמון, קהל ולהקה מאוחדים בברית של צלילים חזקים, ייצריים, שנכנסים אל הקרביים ובו זמנית פורצים החוצה אל גבהים רוחניים. כן. היו גם התעלות וקדושה, ורגעים אינטימיים שבין אדם לחוויות הכמוסות שלו עם עצמו, דרך המוזיקה. הו, מוזיקה. ולכן – גם לא הורשתי לצלם אותה בהתגלמות עליצותה. כי זה אישי.

היה ירח כמעט מלא, וטעם סיום יפהפה של חופש גדול, שהשנה התחולל בו משהו שטרם התברר לאשורו, ואולי בנפש הצעירה נרקמת ממנו עכשיו מיתולוגיה. החופש הגדול הסתיים, אבל גם רק התחיל. חופש הטעם האישי העצמאי, חופש היצירה כמפעל להבעה יצירתית וחופש לחוות את זה במלוא העוצמה.

חיוכים אסירי תודה התמזגו בין יוצר לקהל שלו, והגלגל הענק מהלונה-פארק זהר בצבעוניות טווסית שהתמזגה על פניו הקורנות של ריינולדס והקהל השתקף מהם, מחזיר אור.