כנערה אימצתי את השיר "הרדופים" של שלמה ארצי. שרתי אותו לעצמי בלופ שנמשך עד סוף התיכון, נפעמת ונכלמת מהארוטיקה המפוזרת בתיאורי הנוף – "תפנוקי גוון ירטיטו בלכתן לרחוץ בזרם"…

מנתן יונתן לקחתי איתי לדרכי המוגבלת שתי שורות. "ובעמום הוא מחפש את הצלול" ("נאסף תשרי") ואת ה"כנראה" מה"הרדופים".

"לא עופות מרום אנחנו
ואל גובה השמיים
גם אתם, גם אנוכי
לא נגיע
כנראה".

אין סיכוי שנגיע לגבהים האלה. מה פתאום. אנחנו בני אדם.

אבל אולי בכל זאת?

כנראה.
איזו מילה יפה ואוצרת ענווה. מה אנחנו כבר יודעים? המוגבלות היא גם בחולשתן של האמיתות הנחרצות, ומי שחכם – מסייג אותן.

משורר מטיל ספק ומגיש תקווה.