בפעם האחרונה להחריד שדיברנו, קולך היה מנומנם. בטח הערתי אותך משנת צהריים. חברה משותפת הציעה שאתקשר אלייך כדי לומר לך מזל טוב על ההישג הכפול. את לא נשמעת מופתעת לשמוע אותי, למרות כל השנים, אבל קולך היה קריר אלי. בוודאי כעסת שניתקתי אותנו זו מזו.
 
נכון. לא יכולתי להיות חברתך באמת. את היית תובענית, גדושה עד מחנק, אימפולסיבית עד טירוף, וגם – האדם הכי אינטליגנטי, יצירתי, רגיש, מצחיק ומוכשר שזכיתי להכיר בימי חיי.
 
את לא מופיעה בגוגל. לא רק שאת מתה, את גם לא קיימת. איזו חוצפה. את – שהקדמת את זמנך. שלא זכית לחגוג באמת את האינטרנט, איך היית מנצלת אותו יותר מכולם ומחדשת איתו וממציאה. מי אם לא את. 
  
בקושי היה לנו פנאי לשיחות ארוכות מעמיקות על עניינים שברוח. רוב הזמן דיברנו בתזזיתיות חירום על עניינים שבלב. השקענו בהישרדותינו מול פצצות האטום שכוונו אלינו בשנים ההן ברשעות או בחוסר תשומת לב.
 
אבל אני זוכרת הבזקים ספורים, שגם אליהם פלשה הדחיפות. פתאום שוקו עם קצפת במקום ירושלמי או טפטופים מהביוגרפיה הבלתי אפשרית שלך. האמת היא שלא היו כמעט רגעים שקטים.
 
מוזיקאית מחוננת שכמותך. כל החיים שלך סבבו סביב המוזיקה, אבל בדרך פוצעת, שהתהרמנה רק לפעמים, באופן ווקאלי יותר מאשר נגינתי. קלידים ומיתרים עד היום משוועים לאצבעותייך. והכלי שהיה מזוהה איתך יותר מכל. אני לא אנקוב בשמו. את אומנם כבר לא קיימת, אבל מסתובבים ברשת אנשים שיזהו אותך, וזה יהיה מסוכן לפרטיות שלך, שעודך בחיים נפלשה.
 
גם על שמך לא אתרפק בפומבי, אבל הוא עדיין מתנגן במלוא הברותיו ובצליל שהן יוצרות בחיכוכן הרך זו בזו. המוזיקה התממשה חלקית. כל חלק במלואו, אבל לא כל חלק היה. והחסרים יצרו מנגינת כאב, שהיתה אמורה להיות קקופונית, אבל…
 
אז גם עכשיו את לא מופיעה בגוגל. ואולי זה לטובתך. אולי הרשת שהיתה מנכסת אותך, גם היתה קוברת אותך, מוקפת מכל צדדייך במלל חונק. אני חושבת עלייך לפעמים, שומעת את קולך בראשי – נמרצות עדינה, צחוק מתוסכל, אהבות לא מנותבות. כולל האהבה שלי, תימורה, חברתך בחייך שאחרי מותך.   

פוסט המאה שלי מוקדש לך.