מוזיקה טובה היא טיול שנערך בלי מפות, מצפן ותמרורי דרכים. הצורך לקטלג אותה לפי ז'אנרים הוא כמו ההרגל לאכול ארוחות מתוך קופסאות שעליהן רשומים מרכיביהן. אנשים שנוהגים להזין את עצמם אך ורק בדרך הזו, חשים את הטעם עוד לפני שהמאכל פוגש את פיהם, ואם הוא שונה ממה שהורגלו לו, הם משוכנעים שמדובר בקלקול.

יש כאלה שהגדרות כמו רוק, מוזיקה מזרחית או ג'אז מפעילות אצלם מנגנוני התנגדות אוטומטיים. הם לא מעלים בדעתם שהשיר החדש מהרדיו, זה שהתאהבו בו בימים האחרונים, משתייך פורמלית לאחד מהזרמים הללו. אם במהלך מסלול הליכתם הקבוע הם נתקלים בשלט שמכריז "כאן ראפ" או: "בפנייה הבאה היפ הופ", ייתכן שיפנו לאחור וככה יחמיצו את כל הנוף היפה.

המסלול של "מלחמת פופ", אלבומו השני של "קוואמי (אייל פרידמן) והחלבות", נמשך 70 דקות צבעוניות וגדושות, אבל לא מכבידות, שאין בהן אחת משעממת.

כמי שמציב רף גבוה של טעם טוב, ברור שקוואמי, שחתום על תוכניות רדיופוניות חשובות כמו "עסק שחור" ו"הקצה", יקפיד ליישם אותו על המוזיקה שלו. לכן ההפקה המלוטשת של האלבום (אדם שפלן, נדב רביד, מומי לוי, סאני דהרי ואורי שוחט), העיבודים שמשמרים את הססגוניות הסגנונית והנגינה והשירה המצוחצחות אינם מפתיעים. קוואמי פשוט אינו יכול להרשות לעצמו להיכשל במבחן האיכות המוזיקלית.

וכך הוא מסחרר צלילים באוויר ומנחית אותם על קרקע עשירה שחומרי הדשן שלה כוללים מבחר דמוקרטי של סגנונות, מעין ממשלת אחדות כשלראפ ולהיפ הופ – מפלגות השלטון, מצטרפת קואליציה רחבה של רוק, בלוז, מחזות זמר, פאנק ועוד (למשל סימפולים יצירתיים כמו "חי" של עופרה חזה). והכל בהמולה נעימה של חבורה מוזיקלית עליזה (אדם שפלן, עידו בלאושטיין, איליה שנברגר, די. ג'יי אלארם ונמרוד טלמון), שמושכת אליה אורחים מעוררי השראה. מיקי שביב מצטרף לגרסה משודרגת לשירו "שפוי מלחמה", יואב קוטנר מעדכן את "האיש הקטן מהרדיו", ויש גם את להקת הגראז'-רוקנרול "מאנקי סאן אוף א דאנקי", הראפרים קאשי ושחר סוויסה, ורמי פורטיס עם "הסיפור נגמר" – השיר הכי מרשים באלבום בזכות מחאה נגד מלחמת לבנון השנייה וליריות שמתמזגות זו בזו בלי להיטשטש.

ריבוי הסגנונות אינו פוגם במבנה של "מלחמת פופ" כאלבום קונספט פוליטי. קוואמי מוחה – נגד המגמה לדחוף אנשים לקטגוריות ולתבניות ("מדע בדיוני"), הדיכאוניות ("דיכאון"), תרבות הסלב ("סלב לא יורק"), ובעיקר – המצב. אבל האלבום הפוליטי הזה הוא גם מאוד אישי. יש בו שירים שמתייחסים לנפש המוזיקאי של קוואמי – "מלחמת פופ", "חופשי חופשי" וללב השדרן שלו – "האיש הקטן מהרדיו", שבו הוא מוסיף למילים המקוריות של קוטנר טקסט של תודה פרטנית לאנשי הרדיו הספציפיים  שהשפיעו עליו, ו"מאבד את הקצה", שמרמז בשמו גם לתוכנית הרדיו שלו "הקצה". השיר הזה, שבמידה מסוימת הוא "שיר ברנז'ה" בגלל אזכורים שקורצים לצרכנים הכבדים של "הסצינה", הוא גם מרגש וכל אחד יכול להזדהות איתו בגלל התיאורים הכואבים של תחושת ההליכה לאיבוד.

זאת בדיוק הדרך לעקוף את המכשול של ספציפיות היתר שמלווה חלקים רבים באלבום, ושעלולה לסכן אותו בהתיישנות ובחוסר עדכניות ככל שיעברו השנים. קוואמי נשמע אנושי מאוד וככל שהוא פרטי יותר ונזקק לנחמה, המוזיקה שלו מפיצה חום רב יותר. כך גם בשיר "טיימס סקוור", המתאר אהבה שחלפה – עם הלחן, הפסנתר והשירה המרגשת של סאני דהרי. ואפילו הפנטזיה הגברית הנדושה ובעלת הפוטנציאל הוולגרי – הקשורה ללסביות, אצלו היא נשמעת כמו כמיהה טהורה ("לסביות שולטות בעולם שלי").
 
מעל הכל חשים ב"מלחמת פופ" את ההתענגות המדבקת של קוואמי מהמוזיקה ומקבלים המחשה לכך שכיף ורמה גבוהה יכולים ללכת ביחד.

פורסם ב-ynet ב-19.11.07