לכבוד 85 שנים להולדתו של אריק איינשטיין – פרויקט מחווה לאלבומו "אוהב להיות בבית"

חלק שני: "שכשנבוא" – מאת מיקי לוי

מילים ולחן: ארגיריס קונדיס, תרגום לעברית: עלי מוהר

למזלי, שמעתי את "שכשנבוא" בגיל שבו השפה עדיין לא מתקבעת: צלילים והברות לא מתחברים באופן אוטומטי, גם לא תווים ומלודיות, שלא לדבר על אידאות תרבותיות – אותן יַבָּשׁוֹת של הנפש שאדם נאלץ למקם עצמו באחת מהן במהלך חייו, עד שהשנים והניסיון מחזירים אותו אל הפירוק הטקטוני שמאפיין את הילדות, את ה"להיות בדרך". כך קרה שהתהום שנפערה ביני לבין הוריי שנים ספורות מאוחר יותר, בתחילת הנעורים, זו שגרמה לי להתייחס למוזיקה היוונית ששמעו בבית כאל ז'אנר נחות, עוד לא הייתה אפילו בקע כשהייתי בן חמש, כשהשיר המתעתע הזה התנגן ברדיו.

המוח יודע לעשות דברים נפלאים עם צלילים בגיל הזה, לפני שהדקדוק מגביל אותנו לדקדוק של שפת אמנו. הפונמות – אותן יחידות צליל שמתחברות להברות ומשם למילים – משתנות משפה לשפה. כך נוצרות מילים כמו סווצ'ר (sweat-shirt) ואגזוז (exhaust): מערכת הצלילים בעברית מקשה לבטא אותן באותו אופן שהן מבוטאות באנגלית, אז המוח הולך למשמעות המצלולית הכי קרובה – סווצ'ר נשמע כמו סוודר, ואגזוז נשמע כמו משהו שקשור לפליטת גז.

אני התייחסתי ל"שכשנבוא" כשיר שחלקו בשפה זרה, שמאפייניה עדיין לא היו ברורים לי – אני לא בטוח שהתייחסתי אליה אפילו כאל יוונית – וחלקו בעברית. "שכשנבוא נִמ[צא תשובה]" נשמע לי כמו מילת כישוף. שקשנבוני. כמו "יניס", "גילאלי", "אוצ'ושן", ("הזמן את השנים יניס… אבל ישנם דברים שהוא עוד לא גילה לי… האם יפרח לי עוד שושן"), כמו הדרך מהמקום המופלא "חקאצ'ובאלי" ("האם בסוף הדרך מחכה תשובה לי").

שנים מאוחר יותר יתברר לי ש"שקשנבו" היא אכן מילת קסם, מהסוג שרק רב-מג כמו עלי מוהר מסוגל לרקוח. השיר הרי נוצק אל תוך תבנית של פזמון יווני: Ti théleis gero ("מה אתה רוצה, איש זקן/מכובד"); ו"שכשנבוא" הוא מעשה-קסם פונולוגי שמתרגם את צבר הצלילים "סֶקְסֵנוקוׄ"  (Se xéno kó) ל"שקשנבו". מעניין שדווקא התרגום לעברית מצליח לשמור על מילה בשלמותה, בעוד השיר המקורי נאלץ לשבור מילה באמצע: השורה השלמה היא Se xéno kósmo perpatás. במקור יש לשורה הזו משמעות מהפנטת, מתעתעת: "אתה מתהלך על אדמה זרה".

 להיות ביעד בלי להגיע אליו

התעתוע הזה מתגלם באופן מופתי, אולי אפילו חזק יותר, בצירוף "שכשנבוא". זה לא רק המצלול שנשמע בשפה זרה, זה גם הסירבול שמגולם בתוך המשפט שמתכנס בצירוף הזה: "שכשנבוא" משמעו "בזמן מתי שנבוא". הסרבול הזה טומן בחובו קסם תחבירי: בעוד שהמלודיה יוצרת תחושה של שני חלקים, שאלה ("ואיך נדע אם יש תקווה?") ואז, לכאורה, תשובה ("שכשנבוא נמצא תשובה"). אבל זה לא "כשנבוא", אלא "שכשנבוא". ה-ש' הזו משייכת את "כשנבוא" ל"איך נדע". כלומר: אין פה תשובה, אלא פשוט המשך של אותה שאלה, ריבוד שלה. איך נדע אם יש תקווה? איך נדע שכאשר נבוא נמצא תשובה?

הלבירינת הדדלוסי של "שכשנבוא" מסתבך עוד יותר כשאני חושב על "נבוא". מה זה אומר "לבוא"? בדרך כלל, תשובה היא משהו שמוצאים כשמגיעים, כשהתהליך הסתיים. אין דין "לבוא" כדין "להגיע": "לבוא" מזמן תהליך מתמשך. "אני בא!" (כלומר: אני בדרך), או במובנים הנפשיים יותר "אני בא ואומר" (אני רוצה להגיד) או בסלנג של העשורים האחרונים: "בוא" במובן של "בחיאת" או "תבין". במובן הזה, לבוא משמעו להיות ביעד בלי להגיע אליו – להתהלך תמיד על אדמה זרה.

כבוגרים, המוח שלנו לא תמיד מאפשר לנו "לבוא". הוא רוצה "להגיע". להיות על קרקע יציבה. לכן כשאנחנו שומעים מילים בשפה זרה ומתבקשים לחזור עליהן, אנחנו נכניס את הצלילים הבלתי מוכרים לתוך התבניות המוכרות בשפה שלנו. כך נוצרות מילים כמו "סווצ'ר" ו"אגזוז", אבל גם קיבעונות מחשבתיים כמו "ימין" ו"שמאל" או "אז רגע, בצד של מי אתה".

יש רגעים שבהם אדם מרגיש שהשיח שבו הוא מתהלך הוא אדמה זרה. כמו בילדות, המוח מסרב לתת משמעות קונקרטית לצלילים שהוא שומע, והוא פשוט מרשה לעצמו להתרשם מהמוזיקה של הדברים. לרוב, התעתוע הזה נותן תחושה של חוסר יציבות, של לעמוד על אדמה ו"להיות בדרך" באותו זמן, להרגיש את השינוי הטקטוני מתחת לרגליים. לכן, כדי לשמור על איזון נפשי, התופעה הזו לא מחזיקה זמן רב. אמנות מאפשרת להרגיש את זה לרגע, בביטחון המרוחק של האזנה לשיר: זו טברנה יוונית? חגיגה כלייזמרית? חיבוטים של עם אחרי אלפיים שנות גלות? חיפוש של אדם את אלוהיו? הרהורים לעת זִקנה? בדיחה בין חברים? הכול יחד או אף אחד מאלה? "שכשנבוא" מזמין אותנו לא להתקבע. יהיה זמן לזה, בוויכוחים, בסטריאוטיפים, במלחמות. לעת עתה, אריק איינשטיין, מיקי גבריאלוב ועלי מוהר מציעים לנו פשוט – לבוא.

מיקי לוי היה סגן העורך במגזין G. כיום הוא עורך עיתונות נתונים באתר "שומרים – המרכז לתקשורת ודמוקרטיה" ובעל תואר ראשון רב-תחומי בבלשנות, רטוריקה ותרבות דיגיטלית שאותו סיים בהצטיינות יתרה.

המחווה הראשונה בסדרה לשיר לטפטף טיפה – יוצרת: שרון רודניק

פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק ראשון – "לטפטף טיפה"