מפעוטות, דרך ילדי גן וילדי בית ספר, ועד הילד שבכל מבוגר. מאז תהילת "הכבש ה-16" לא נצפה כאן גל כה איכותי – וכמותי – של אלבומי שירי ילדים מומלצים. הנה חלק קטן (מדי) מהם:

"שירים לבלה" / יובל מנדלסון

באלבום הזה מכנה את עצמו מנדלסון (מלהקת "שייגעצ" לשעבר) "יובל המנוול", ולא בכדי: האלבום שכתב לבתו התינוקת (וששירים ממנו ביצע בתוכנית של גורי אלפי "היום בלילה") – רחוקים מלהיות שירים תמימים לפעוטות. מנדלסון אמנם פונה לתינוקת שלו בשירים, אבל הקשבה למילים מחשידה אותו כמי שתופס עליה טרמפ בדרכו אלינו – המבוגרים. המטרה: פיגוע ישיר בלב שלנו. האם הוא מצליח במזימתו המרושעת? לשמחתנו, כן. עשרים דקות בלבד – אבל לא צריך יותר מזה – כי הן תמצית מרוכזת של עוקצנות, רשעות, שנינות ודיוק שמוזרקים לשירים מצחיקים באופן מכאיב.

אסף תלמודי הפיק מוזיקלית, ויצר כהרגלו רף מוזיקלי גבוה, שכוחו במינימליסטיות (גיטרה: מנדלסון, אקורדיאון: תלמודי, קונטרבס: מיקי ורשאי, וזהו), המנפיקה דווקא עושר. הנושא המוביל הוא לא פחות מאשר העם היהודי – היסטוריה (בשיר "עמים וארצות"), החגים ("פסח", "חנוכה", כולל "נוסעים למדבר" – פארודיה על "חד-גדיא"). וגם רצח רבין.

כנראה שהאלבום לא יומלץ על-ידי משרד החינוך, אבל יאומץ על-ידי משרד החיוך. אם רק היה כזה.

במילה אחת: צחוק

"ילדי בית העץ" / רן ויאיא כהן אהרונוב

הפרויקט שיצרו האחים רן (איש חינוך וסופר) ויאיא כהן אהרונוב (מוזיקאי – "הדג נחש" וקריירת סולו) הוא כבר אימפריה, שכוללת שני אלבומים בשם זה (החדש מביניהם – אלבום כפול עם 28 שירים), הצגה, מופע וסדרת טלוויזיה.

גם בלי להכיר את העלילה, האלבום מחולל חוויית הקשבה מרתקת. בזכות המוזיקליות הססגונית וההישג לשקף באופן מכבד ומדייק – עד לרמות ניואנסים – את עולמם של ילדים בגיל בית ספר יסודי. שלומי שבן, בן ארי – חנן ומוש, מרינה מקסימיליאן, איילה אינגדשט והלהקות התקווה 6, קפה שחור חזק והדג נחש – הם רק חלק מהיוצרים ששרים באלבום ומנגנים בו. "אם תרצו להבין קצת אותי, אולי תקשיבו, תקשיבו, תקשיבו כבר לי!" – שר שלומי שבן בשיר הפתיחה, ואם באמת מקשיבים מגלים התייחסות לנושאים לא שכיחים בשירי ילדים, למשל בשיר "שקרים קטנים" – שהפזמון שלו מנסח את המורכבות ואת האמביוולנטיות שבפגישה איתם: "מתי השקרים לבנים ומתי הם שחורים. מתי שקרים קטנים? ומתי גדולים? לפעמים בקלות הם פותרים לי בעיות ועניינים. אז למה עמוק בפנים משהו שם מרגיש לי לא נעים?".

המילה שהכי מתמצתת את האלבום היא "אהבה" – בין הילד החדש לילדה הוותיקה, בין "החברים הכי טובים" וגם בין ילד ל"אחותו למחצה": "כשאני עם מיכלי היא כולה איתי, אז למה אומרים שהיא חצי אחותי?… אולי היא קטנה, אבל בכלל לא חצי. היא כולה-כולה אחותי". בעיקר עוברת האהבה הזו בין יוצרי האלבום למאזיניו.

במילה אחת: אהבה

"איך גבהו פני המים – משירי נורית זרחי" / אילה בן-פורת

"בנצנוץ אחרון של שמש, ברסיס אחרון של חול, תמיד תהיה ילדת מים, המסרבת לגדול" ("שלוש ילדות").

מיהי הילדה הזאת? המשוררת נורית זרחי שכתבה אותה? אילה בן-פורת שהלחינה, יזמה את האלבום ושרה בו את רוב השירים? אלונה טוראל שהפיקה מוזיקלית? הילדה המרדנית הזו – נצחית כשם שהיא רגעית, מהבהבת בין קצות הזמן – אולי היא אנחנו. כמוה גם אנחנו מתחזים למבוגרים כאשר למעשה נותרנו ילדים, עובי התחפושת נתון לבחירתנו. האלבום הזה, עם המוזיקה הבלוזית-קלאסית-פופית, ועם זמרים אורחים כמו מיקי שביב, יוסי בבליקי ורות דנון – מעביר את שיריה של זרחי אל מימד הקול, מעניק צלילות לצלילים ולמוזיקה שתמיד התקיימו בהם, גם ללא הלחנתם המפורשת. הדמיון המקורי והליריות האגדתית מפעילים מנגנון של קסם רב משמעי.

במילה אחת: קסם

פורסם בגלובס ב- 13.4.2017