מוזיקה היא בסופו של דבר מזון לנפש. לאנשים מסוימים היא משמשת מנה עיקרית הכרחית שהעדרותה מסכנת את קיומם, ואחרים מסתפקים בה כתוספת לארוחה, קינוח או נשנשוש בין הארוחות. בהתאם לכך, ביקורת מוזיקה היא במידה מסוימת סוג של ביקורת מסעדות. לפני הטעימה, חשוב להיות מודעים לסוג המסעדה, כלומר לא להתלונן על היעדר בשר כשמדובר במסעדה צמחונית ולא להתאכזב ממתיקות יתר בקונדיטוריה. ולמרות ההבדלים בין סוגי המזונות, יש בכל זאת פרמטרים לבדיקה, שתקפים לכל הסגנונות. עליהם להיות עשויים מחומרי גלם משובחים, מוקפדים בהכנתם, אסתטיים, טעימים כמובן – אבל זה עניין של טעם, ורצוי שיהיה להם ייחוד, משהו שמאפיין רק אותם.
 
אם ממשיכים את ההשוואה בין התחום הקולינרי למוזיקה, הרי שלהקת "האנשים" יכולה להתקיים באגף ה"קומפורט פוד" (comfort food) – מזון מנחם. חמש שנים אחרי שהוציאו את "מוסיקה מהמרתף" והתפרסמו עם גרסת הכיסוי שלהם ל"בואי לאילת", הם מוציאים את "עוץ", אלבומם השני. זה אחרי זה מתגלים בו שירים סימפטיים, שנעים לחבב ולהתיידד איתם.
מי שלא מבקש מהמוזיקה שתטלטל אותו, אלא שתרגיע אותו, אבל לא בצורה מטשטשת ומטמטמת שמפקפקת באינטליגנציה שלו – יהנה מ"עוץ". "אמצע הדרך", הסגנון הנפוץ ביותר בישראל, לפחות מבחינת נגישותו, סובל אצלנו בדרך כלל ממופרזות – בשירה הדרמטית, במילים המתחכמות, בתמהיל אתני/שאנטי משעמם, בבכיינות או לחילופין בדאחקות. חסרה אופצייה נינוחה ונעדרת יומרנות, ולהקת "האנשים" מספקת אותה.    
 
יש ל"אנשים" שירים טובים, שאת רובם כתב דרור שוסטק. המנגינות יפות והעיבודים של הלהקה  מצוינים – קליטים (במיוחד "עוץ" שיר הנושא ו"ג'אלו") וקלילים, אבל עם עומק ונוכחות מבורכת של חצוצרה (גיא אלפונטה), ביחד עם הקצב שמוסיף נועם הלוי בטמבורין. פה ושם שומעים נגיעת חליל או צ'לו וכינורות, אם כי לא באופן משתלט. המילים נחמדות, למרות שחלקן מליציות וקלישאיות ("גופי כחץ שלוח במשעול האהבה"), אבל לעיתים יש רעיונות יפים, למשל הפרדוקסים בשיר "איך הספינות", ובשיר הרגאיי "ישראל וייברשן" קיימת אפילו ביקורת מעודנת על חוסר התכלית בנדודים וגם בחיים בארץ. בסך הכל מתקיימים באלבום איזונים בין שירים מהורהרים לדינמיים ובין קול גברי (דרור שוסטק) לקול נשי (נירי דמסקי). הבעיה היא שהשלווה עלולה להתארך ולהתמרח, ומספריים קשוחות פה ושם  היו מהדקים את הנינוחות ומדגישים את טעמם הטוב של "האנשים", המתאפיין בפשטות לא שטחית.     
 
החן הזה מתבטא גם בציורים הצבעוניים והמורכבים בחוברת, שעדינותם מלאה הבעה. מבט מעמיק ברשימת הקרדיטים, כדי לאזכר את הצייר המוכשר בשמו, מגלה שמדובר באמנים אוטיסטים: איתי אזר, יאיר סונין, ג'פרי שאלתיאל, אסנת פולק ורומי דורות. אפשר ליהנות מהאלבום גם בלי הגילוי הזה, אבל החיוך שמתווסף בעקבותיו מעמיק את החוויה ומעניק גם הוא את חותמת הייחוד המבוקשת.    
 
"עוץ", "האנשים", "התו השמיני"

3.5.07, ynet