א. "זה היה הבושם"

ביום שבו יוסי בבליקי ואני נפגשנו, הוא התעורר בחמש וחצי בבוקר עם סחרחורות. "קמתי, שמתי את הילדה שלי במיטה, ולפני שחזרתי לישון, שמתי לב ששיר חדש הולך ונכתב עכשיו", הוא מספר. "זה היה על מסיבת יום הולדת של מישהו בן 405. מה מביאים לו מתנות? אך הוא מרגיש? איך אנחנו היינו מרגישים לו יכולנו לחיות בגיל כזה?

אחרי כמה שעות של שינה וחלומות – חלקם טובים וחלקם רעים, התעוררתי בבוקר, והשיר הזה כבר קיבל עוד קצת מקום. ועכשיו הבחירה היתה בידי אם ללכת ולעשות אותו – או לא. ובחרתי לא לעשות אותו".

למה?

"כי הייתי עייף והרגשתי לא טוב. כי איזשהו חוש אחריות אמר לי: בוא תנסה במקום זה להרוויח קצת כסף, יא עצלן שכמותך. אבל בעמוק–עמוק–עמוק התחושה היתה שאולי עוד כמה חלומות וסחרחורות וימים, ייכתב השיר הנכון. והשיר הזה עוד קצת בוסרי, ואנחנו עוד לא מספיק מכירים אחד את השני".

יש לך תקופות שבהן אתה לא יכול ליצור?

"בוודאי".

אז מה אתה עושה? מתעקש או מאפשר לעצמך מנוחה? אתה נבהל? אתה מקבל את זה?

"בצעירותי זה היה הדבר הכי מבהיל. כי מה זאת יצירה? – אתה פותח דלת, נכנס לחדר, סוגר אותה בחזרה, יושב בחדר. והדבר הראשון שאתה נתקל בו זה הבינוניות הנוראית שאתה רואה בראי. וזה נכון שלפחות לגבי יש תקופות של יצירה ותקופות שזה ישֵן. היום אני פחות אובססיבי לזה. עברתי פאזה. עם השנים אני מגלה שבעצם אני יוצר כל הזמן. בעצם כל אחד מאיתנו יוצר כל הזמן. בעניין הזה כולנו דומים.

בקיצור, זה תהליך שאני עובר בשנים האחרונות. צריך לתת אמון בכך שהיצירה כל הזמן חיה ואני בוחר מתי לפתוח את הדלת, להיכנס, לסגור את הדלת לאיזשהו זמן – זה לא תמיד תהליך כל כך נעים – וליצור. אחד הדברים שגיליתי בשנים האחרונות, כשעבדתי עם הרבה פסי קול של סרטי קולנוע, טלוויזיה ובלט – פתאום קלטתי שאם ברגע זה נניח מישהו יגיד לי: קח 3000 דולר ותכתוב לי מוזיקה לבלט, למשל – גיליתי שבמקרים כאלה מעיינות היצירה שלך פורצים בלילה אחד".

ואתה לא מרגיש שדווקא השיר שהחלטת לא לכתוב היום, היה יכול להיות "יצירת חייך"?

"מבחינתי אין דבר כזה יצירת חיי. כי כל שיר שכתבתי בשלב מסוים הייתי משוכנע שזאת יצירת חיי, בגלל שזה כל כך יפה. כמו עם אנשים, אתה מתאהב בזה – בשיר, בלחן, ברוח שלו, באיוושה. ואז זה יוצא – לפעמים כזה ולפעמים כזה. להיות דרוך כל הזמן זה גם מתכון לאבדון – לא נאכל, לא נשתה, לא נישן ולא נדבר עם אנשים, אלא רק נחפש את יצירת חיינו. כבר הייתי במצב הזה. לא תודה".

וקרה שלהיפך: היית באמצע משהו, ועזבת אותו בגלל שיר?

"בוודאי. יש שלב מסוים בכתיבה של אלבום או יצירה בכלל, שהבושם מבחינתי (יותר משאני שומע ורואה, אני מריח), הריח של הדבר שמתחיל לקרות – זה דבר ממכר מאוד.

שלום חנוך אמר פעם שהשיר הוא מטפיזיקה שנוצרת מהכלאה של דברים שאין להם סיבה להיות ביחד: יש את המילים, המנגינה, העיבוד, הסאונד, ההגשה. זאת תרכובת. נניח שורה בשיר – עליה אני חי או מת לכאורה. זה מה שרציתי להגיד! ועובר זמן, והשיר הזה כבר יצא ומושר, ומתברר שזאת לא היתה השורה. זה היה הבושם".

ב. "הגב התפוס של המוזיקה הישראלית השתחרר"

אתה מקשיב למוזיקה של עצמך?

"לפעמים לא ולפעמים כן. יש תקופות. כשאני מסיים אלבום, ואני עובד קשה מאוד על האלבומים שלי, זה לוקח לי שנים – אז אני לא יכול לשמוע אותו שנים. אבל רוב הזמן אני מקשיב למה שאני עושה באותו זמן".

כשאתה יוצר, אתה שומע מוזיקה של אחרים או שקוע רק בשלך?

"אני לא שומע בתקופות כאלה מוזיקה של אחרים, כי זה מסיח את דעתי. אבל אני דווקא ממליץ לשמוע מוזיקה במצבים כאלה. זה נותן פרופורציה בריאה לממדים של הקנבס כשאתה מקשיב למוזיקה של אחרים. אבל זה גם ממכר, ואתה לא רוצה שיפריעו לך בזמן שאתה עובד. מצד שני, אני נאלץ, אני עושה את זה בעבודה שלי, כמבקר מוזיקה בעיתון 'גלובס'. אז רגע לפני כן אני מקלל ורגע אחר כך אני שמח, כי זה מעשיר מאוד. מדהים כמה שהחוויה מתעתעת. תפיסת כל הממד כשאתה בחוויה מסוימת – היא כל כך משכנעת, אך גם כל כך לא נכונה. במובן של יצירה, זה דווקא טוב לפתוח את הראש".

איזו מוזיקה אתה שומע היום ואוהב? ובוא נגביל את זה למוזיקה ישראלית.

עכשיו העיניים של בבליקי עורכות לי הופעה חיה של אורות: "אני מרוצה ממה שקורה במוזיקה הישראלית בשנה האחרונה. זה פשוט פנטסטי. גל חדש של להקות חדשות וצלילים חדשים. אני אוהב מוזיקה ישראלית, אבל לפעמים אוהב נכזב. אהובתי לא תמיד מחזירה אהבה. אבל שוב, בזמן האחרון אני מרוצה. השנה המוזיקה הישראלית הפכה לצעירה במובן הנהדר של המילה. היא עברה חילופי דורות. יש את הדג נחש, חלוצי החלל, תאמר נאפר. המיעוט התחיל לדבר. הגב התפוס שהיה למוזיקה הישראלית הרבה שנים – השתחרר. מוזיקת הפופ הישראלית בועטת, נוכחת, מוכרת אלבומים. יש את פריחת ההיפ הופ – אני כבר שנים אומר שהעברית היא שפה מאוד קשה, חדה ונוקבת, שפה של שחור ולבן, ודיבור בעברית הוא כל כך כריזמטי וסוחף. וכשמדברים עברית בקצב, אני מוקסם. יש אלקטרוניקה ישראלית, וזה פנטסטי. ויש את הווקי טוקיז, הבילויים, הבליינים. אני אוהב אותם. הם כמו פרח. מלאי חיות, ויטליות. הזכרתי את החדשים, אבל יש גם את אלה שאני הולך איתם כל החיים".

מי למשל?

"אהוד בנאי זה–זה (וכאן הוא פורש ידיים רחבות כמו חיבוק). מהפעם הראשונה שראיתי אותו עם הפליטים בפסטיבל ערד לפני טריליון ורבע שנים, ועד היום – הקסם של להיות בהופעה שלו… אני שומע אותו ובוכה בדמעות, ולא יודע מה קרה. הוא ממיס. טוב, לא צריך להמליץ על אהוד. זה ברור.

מאיר אריאל חסר לי מאוד. הוא היה משורר ענק. הוא בעשירייה המיתולוגית של עולם הרוק אי פעם. מקורי, מבריק, טיטאן. כמו כדורגל בארץ שמשחקים בה רק כדורסל. עד היום אני מקשיב למאיר אריאל.

תמיד תהיה חסרה לי להקה בסדר הגודל של נושאי המגבעת. אין להקה שתפסה את הממדים שלה. אבל שוב, אני רואה את המוזיקה הצעירה של השנה–שנתיים האחרונות וזה פשוט נפלא. תענוג. יש את אלג'יר – טוב זאת לא חוכמה בשבילי לאהוב אותם, הם משפחה. ויש את שילה פרבר (הוא מתמוגג) הנה דוגמה למישהי שאני אוהב ולא מהמשפחה. יש כאן סצנה, וזה טוב. וואו. מעניין לי. נהיה מעניין להיות פה עכשיו. אני פותח ערוץ 24 ונהנה. אני מאלה שנהנים מאוד מהערוץ הזה".

רדיו אתה שומע?

"כמעט ולא. פעם הייתי שומע יותר, אבל היום אפילו אין לי רדיו בחדר העבודה".

ג. "בוא נרקוד"

איך זה לעבוד בלהקה? איך האינדיבידואליות שלך כיוצר מסתדרת עם הטעם של האחרים?

"בהרכב הראשון של פונץ' זו היתה נקודה לא פשוטה, כי עד לשנה האחרונה, כשהיו בו שלום גד ושלומי רוזנבלום, היינו ביחד ארבעה אנשים שהם כותבי שירים, כל אחד עם טעם משלו, והיו מצבים שבהם הרגשתי שהייתי עושה את זה אחרת. ולפעמים זה מרגיז, מאכזב, מתסכל, למרות שהם חברים שלך. בסך הכל אני אוהב להקה. זה דבר גדול וחזק. אבל היו לי הרבה תסכולים בלהקה".

איך התמודדת איתם?

"אני מניפולטור לא קטן, עקשן, חתרן בלתי נלאה על השטויות שלי. אבל בסך הכל זו הלהקה של החברים הכי טובים בעולם. ואתה אוהב אותם ובאמת רוצה לשמוע אותם. החיכוכים בפונץ' היו יותר סמויים מאשר מלחמות אגרופים.

רגע (הוא נדרך ומתרכז). אני יודע מה העניין. באלבומים הראשונים אתה מתכוון להכניס את כל החיים שלך – אגב, אתה לא תצליח. האלבום הראשון שלך נראה לך כמו האלבום האחרון שלך וכל סטיית תקן מהרעיון שלך נראית לך פטאלית. אבל בשנתיים האחרונות עשיתי משהו כמו שמונה–תשעה פרויקטים שונים ומשונים עם אנשים שונים ומשונים. עשיתי סרטים עם בועז כהן ובלט עם אמנית יפנית ופונץ' ואלבום סולו ואתה רואה שיש לך הזדמנות לקבל מכולם ושהכל בסדר עכשיו, זה לא פטאלי. אפשר להירגע. פעם זו באמת היתה תחושה של – אם רק הייתם שומעים בקולי, היינו עפים לשמיים".

דיברנו על הלהקה בהקשר של קונפליקטים. בוא נדבר על להיפך. על הקשר בין חברות להפריה מוזיקלית.

"כאן זכיתי בענק. אני זוכר לילה אחד שבו שלום ואני יושבים באיזה באר וכותבים את "עוד לא למדנו שום דבר משיטוט ברחובות". וזה כמו שני אנשים שיורים מילים אחד על השני. תוך שעה השיר היה מוכן! זה לא נורמלי. זה לא קורה לי עם כל אחד. וזה קרה לי גם עם אלי שאולי ועם שלומי ועכשיו עם בועז ושימי. תיראי, אני בוחר עם מי לעבוד. אני סאקר של זה: של בוא נרקוד, נראה מה יהיה. אנשים תמיד הפרו אותי. אני מקווה שגם אני אותם. לפעמים אני יושב בבית תקוע עם איזה שיר, ואז בא אלי או בא בועז, ואני רק מסתכל לו בעיניים. וזה מה שרציתי. וגם הוא כתב את השיר".

איך כותבים שיר ביחד? איך זה מתרחש בפועל?

"אני מגיע עם איזה רעיון. אצלי זה מתחיל עם שורה אחת, שאני יכול להיות איתה שלוש שנים, עשר שנים. למשל, מגיל 19 היתה לי בראש השורה "עוד לא למדנו שום דבר משיטוט ברחובות". כתבתי עליה ארבעה–חמישה שירים, ואף אחד מהם לא היה טוב. וכשכותבים עם מישהו זה כמו לאכול ארוחת ערב ביחד, לעשות אהבה או ללמוד תורה ביחד. זה בוא נשב ביחד, או קיי, זאת השורה. אז מה אתה אומר? מה אפשר לעשות עם זה? לפעמים שיר מתחיל מלחן מקסים או מג'ם סשן שאתה מרגיש שיש לך משהו לעשות איתו.

אבל בשנים האחרונות אני מעדיף לגמור את הטקסטים לבד. אומנם זה לא כיף להיות לבד, אבל יש בזה לקיחת אחריות: שב ותגיד את מה שאתה רוצה להגיד".

אתה מתחבר לאמירה שיצירה באה מתוך כאב? מוכרחים?

"כן ולא. כל חיי אני נע על שני קטבים. בסיסית ועמוק אני משוכנע שהכל הולך לטוב ושתכלית הדברים היא טובה. אני נולדתי ככה. אבל מצד שני, יש את הכאב המפלצתי. והפער בינו לבין השכנוע שהאושר זורם לי בדם – מכאן מתחילה להימתח הקשת שמהווה את השיר. ואני חושב שכל השירים הם על זה. גם שירים פוליטיים ושירי אהבה ושירי עזיבה ושירי שטות. אני לא כותב ביוגרפיה, אבל כל היצירה שלי היא ניסיון לראות את הכאב. זה כמו לראות מישהו כפי שהוא היה יכול להיות. מצד אחד זה כואב – כי הוא לא כזה. מצד שני זה נפלא – כי הוא יכול להיות כזה. המתח בין שתי האפשרויות יוצר ניצוץ, אנרגיה שיושבת בין הקטבים האלה – ואלה השירים".

מה היחס שלך לשירים שלך מפעם לעומת שירים חדשים? אתה ביקורתי כלפיהם? אוהב אותם?

"היות ובשנים האחרונות אני מופיע יחסית הרבה וברציפות, אז החדש והישן מתערבבים אצלי. אין הבדל בין לנגן שיר כמו 'ונדמה שישוב', שזה שיר ישן, לשיר שנכתב החודש. מבחינתי הזמנים כבר לא כל כך רלוונטיים. זו לא ביוגרפיה, זה מילים ומנגינות על אותו הדבר".

אבל מן הסתם, במשך השנים אתה הופך להיות יותר חכם.

"אם אני יותר חכם, אני בהכרח פחות תמים".

ד. "ראש ממשלת הירח"

איך זה להיות מוזיקאי ואיש משפחה בעת ובעונה אחת? זה לא מפריע אחד לשני? אתה עושה הפרדה בין התחומים?

"הסטודיו שלי נמצא מטר וחצי מחדר הילדים. לפעמים זה יוצר מצבים מתוחים ולפעמים מצבים מאושרים, אבל בכל מקרה, זה מאוד חם בכל מובן. נועה בת 9, והיא כבר ראש גדול ומבינה מה אני עושה. בהופעות של פונץ' היא מתאכזבת שעדיין אין את השירים החדשים. אורי בן 5. שניהם יודעים שהעבודה שלהם זה לשחק והעבודה שלי זה לעשות מוזיקה. הם חושבים שאני בנזונה בר מזל. זאת עבודה? – הם שואלים אותי – ככה עובדים?

ויש תקופות שאני בבית חודשיים, אבל לא רואה אותם. זה קורה בזמן של עבודה מאומצת על פרויקט שצריך להיגמר בדדליין מסוים, למשל, תוכנית הטלוויזיה 'שמונה דקות ביום'. הייתי צריך בשבוע נתון להביא שני שירים חדשים – לכתוב, להפיק, לנגן, לשיר ולשלוח. במצבים כאלה אתה נכנס לחדר עבודה ב-11 בבוקר, יוצא משם ב-4 בבוקר ונותן נשיקה לילדים – הישנים. יש זמנים כאלה, אבל בסך הכל אנחנו גמישים. אני מקווה שיש להם אמון בי, כי לא עזבתי אותם אף פעם. אני מפצה אותם בשבתות. שבת זאת הטריטוריה של הילדים.

מצד שני, אני כן חושב לזוז לאיזה סטודיו. אבל הם רואים בזה בגידה נוראית אם אעזוב".

איזה ילד אתה היית?

"ילד מאוד קיצוני. פרוע. שובר את כל הבית".

למה???

"פונקתי בתור ילד, אבל אני מכבד את זה, זה טוב. קיבלתי המון ביטחון. אבל הייתי רעב כל הזמן לעוד ועוד ריגושים. מאוד רעב לחיים. ובתור ילד זה מתבטא בזה שאתה שובר את כל הבית לחתיכות קטנות. מגיל 3, בו עמדתי על דעתי, רציתי המון מהחיים. העניין הוא שגדלתי בבית נהדר עם אבא ואמא, שאוהבים אותי נורא. אבא שלי גדל בבית עם שמונה ילדים ולא היה אוכל, והחלום שלו היה שיהיה לו ילד שהוא ייתן לו את כל מה שלא היה לו. אבל כשנותנים לך את כל מה שלא היה למישהו אחר, מיד נפתח מקום חדש שאין לך.

אני זוכר המון חברים, אבל בדידות פנימית איומה. אבא שלי היה היחיד שהשתיק אותה. כמו שאמרתי, נאהבתי הרבה בילדות, אבל לא כמו שרציתי מבחינת צבעים וטונים. כבר בגיל 6 התחלתי להתפלל – תפילות פשוטות שלפני השינה. מגיל קטן הכי עניינה אותי האפשרות להיות א–מורטל ולבטל את כל הגוף והחפצים. בגיל 16 אימנתי את עצמי לא לאכול שוקולד ולא לשתות מתוק, כדי לא להיכנס לשעמום הזה של כולם סביבי. הכל הסתדר לי בענק בנערוּת – אחת מהתקופות שבהן נולדתי".

מה זאת אומרת נולדת?

"נולדתי כמה פעמים. בפעם הראשונה – לפני 38 שנה. אחר כך בגיל 15-14 – אחרי חצי שנה שישבתי מול החלון עצוב ולא ידעתי מה אני רוצה. בפעם האחרונה נולדתי לפני שלוש שנים".

מותר לשאול מה קרה אז?

"לא"…

אם נחזור לילדות ולנעורים, המוזיקה היתה שם תמיד?

"לאו דווקא. קודם כל הייתי פשוט בן. זה אומר כדורגל. רציתי להיות מישהו נורא שווה, לנסוע לארצות, להיות ראש ממשלת… ממשלת הירח. המוזיקה נכנסה לחיי בצורה חזקה בגיל 14. יום אחד היה לי חום גבוה ואבא שלי הביא לי רדיו כדי שאעביר את העצב הזה. ברדיו היה מצעד הפזמונים הלועזיים של גלי צה"ל ו… פתאום החום נגמר. וואו! איזה יופי! זה פשוט הרס אותי!

שבוע אחר כך ראיתי את מיק ג'אגר קופץ בטלוויזיה באיזה פסטיבל. לא האמנתי שאפשר להיות ככה. עם הבגדים הלבנים שלו הוא נראה לי האיש הכי חכם, גדול, מואר. ואז התחלתי לשמוע רדיו באדיקות. הייתי ילד קטן שנכנס לחנויות תקליטים, מתבייש, קונה מהר תקליט".

ה. "קיים כזה יופי בעולם ואני לא ידעתי"?

"ואז הגיע סרג'נט פפר של הביטלס – וזהו זה! לוסי אין דה סקיי' – הייתכן? קיים כזה יופי בעולם ואני לא ידעתי? הסימן הראשון לאמת הוא יופי. זה יפה ברמות שכולך רועד.

וגם התחלתי לקרוא על כך שמוזיקאים נוסעים בעולם, והם קמים מאוחר ומעשנים סיגריות ועוד כל מיני דברים, ומרשים לעצמם להיות כאלה. ולי זה התאים. מבחינתי זה סגר את העניין סופית".

מה עשית?

"הלכתי ללמוד פסנתר אצל איזו מורה, שלימדה אותי את כל מה שלא רציתי, ולא לימדה אותי את מה שרציתי. וזה היה בזמן שהחברים שלי למדו גיטרה וניגנו דיסטורשן. הייתי פסנתרן קלאסי טוב, אבל משועמם. ידעתי רק רחמינוב ובטהובן. והייתי מתוסכל ברמות מטורפות. זה היה בגיל 16, כשכולנו הלכנו להופעות של גרוניך ושלום חנוך".

בשלב זה מרצדים הזיקים בעיניו של בבליקי, והופכים לנגד עיני לאש עליזה: "אני נזכר עכשיו בתמימות של אותן ההופעות של שלום חנוך. אני יכול לדקלם את סדר ההופעה מקדימה ומאחורה. זה יתחיל ב'כמה טוב שבאת הביתה' – וישאיר אותנו לבד עם הגיטרה ועם עיניים של טלה, וזה ייגמר ב'סוף עונת התפוזים' ענק ורועש – כשנקפוץ אני והחברים שלי ליד הבמה. פתאום מתברר לי, שאפשר לעשות את אותה הופעה במשך קיץ שלם, וזה גדול. בפונץ' אני מנסה שכל הופעה תהיה שונה מההופעות הקודמות.

אז עזבתי את המורה שלי והתחלתי ללמד את עצמי להוציא שירים מהרדיו ולנגן אותם. התחלתי לכתוב כל מיני שירים גרועים. אחר כך הקמתי עם אלי שאולי ובחור בשם דני כהן את הלהקה הראשונה שלנו, קור כלבים. היתה לנו רק הופעה אחת, בפני צופי ים. היה נהדר. נעורים זה זמן שאני תמיד חוזר אליו. חיים, עולם, תקוות – הכל פתוח".

אתה מדבר על הנעורים שלך בכל כך הרבה שמחה ועם אור בעיניים, וזה מפתיע אותי. אומנם מהטקסטים שלך ברור שהנעורים היו תקופה משמעותית עבורך, אבל נוכח שם גם הרבה עצב.

"אני לא מפחד ממה שאנשים קוראים לו עצבות. היא חומר טוב. הכאב – כל עוד זה לא כאב פיזי חס ושלום, מחלות או דברים כאלה, שלא נדע – הכאב שלי הוא חיות. הוא בסדר. זה כמו שמחה. זה טוב. בגיל 16 בחורה שברה לי את הלב, ורציתי להיות ג'ון לנון, אבל הייתי בבליקי קטן כזה והכריחו אותי ללכת לבית הספר ולא רציתי, ועוד כל מיני כאבים אחרים, אבל חייתי. הייתי שם. זה בסדר. זאת אינפורמציה, ואני צריך אינפורמציה. אני צריך להבין אותה ולשמוח. והנעורים הם אשד של אינפורמציה. חיים" – וכאן הוא פורש את זרועותיו באוויר.

כאב? באותה תקופה שמעתי את האלבום 'ברלין' של לו ריד, שעיצב אותי ואני אוהב אותו. וזה תקליט נורא מבחינת המסרים שלו. אני זוכר שמבקר הרוק הגדול ביותר שהיה פה אי פעם, ואני לא אגיד את שמו – אמר לי פעם שכבר עשרים שנה הוא לא שומע את האלבום הזה, כי כשהוא שומע אותו, הוא רוצה להתאבד. אמרתי לו שאני לא מבין על מה הוא מדבר. אני שומע אותו, ונהיה שמח. מה שאני שומע זו התפרצות מאוד זכה של חיים. וכאשר יש חיים – זה יופי. וקשה לעמוד ביופי הזה. וככה, בכל מקרה שהחיים הגיעו לי עד פה (הוא מצביע על הסנטר שלו), התחושה שלי היתה – איזה יופי. אני חי. יש חיים פה".

בסך הכל, רוב הזמן אתה חי בעצם. לא?

עכשיו התאורה בעיניו מתחלפת לאורות כהים. "לא. מעט מהזמן אני חי. רוב הזמן אני רק משדר. זה קשה, אבל אני מתפקד. אבל במוזיקה" – אורות בהירים – "מצאתי את החיים".

ו. "חשבנו שהוא רוקר, אבל בעצם הוא מרגל מהעולם החשוך"

"חשיש – הרבה יותר טוב מגראס / מתי היתה הפעם הראשונה? / מי מכר לך ואיפה הוא היה? האם תרצה ליפול עוד פעם אחת? / ליפול, ליפול, אם זה עושה לי טוב"… ("חשיש" מתוך "דנה ראתה עבמ")

תגיד משהו על סמים.

"היום אני לא לוקח סמים. אני טיפוס מתמכר מאוד–מאוד: אני מכור לסיגריות, לקפה, לאלכוהול. וכשקלטתי שסמים מתחילים למצוא חן בעיני – אמרתי לעצמי שאני רוצה לחיות. אני אוהב חשיש, אני חושב שזה יופי של דבר, ואני סולד מגראס. לגבי חומרים יותר קשים: זה דבר שכל הזמן מסתובב סביבך, אבל שוב: אני רוצה לחיות. ומספיקים לי הקפה והסיגריות והאלכוהול, וגם אם הייתי יכול להוריד מאלה, אז היה טוב. לגבי מלחמה בסמים אני חושב שהטעות היא פטאלית. כיוון שאין כזה דבר מלחמה בסמים. צריך להילחם באין אהבה. בסופו של דבר, הסמים הם מוצרים שנועדו להחליף את החור הענק של האין אהבה".

מה לגבי אלוהים?

"מה לגביו"?

הוא נוכח ביצירה שלך. אתה סוג של דתי?

"כן, סוג של דתי, זאת באמת ההגדרה. האמת היא שגם הילדים שלי שואלים אותי: אבא, אתה דתי? גם אני שואל מה זה. היו הרבה מאוד שנים, שקצת חשתי בארון בעולם החילוני מבחינת מה שאני – אני מקיים מצוות כמה שניתן. הייתי בארון כי התביישתי. זה לא הסתדר עם התמונה של אנשים במעגל החיצוני שלי. למשל, כשהנחתי תפילין באולפן. מה יגידו? חשבנו שהוא רוקר, אבל בעצם הוא מרגל מהעולם החשוך"…

אלוהים זה לא דבר מגביל, במיוחד אותך, כאדם יוצר, שזקוק לחופש?

"אני לא מכיר עולם שאין בו אלוהים. אתה מעוניין לגעת במשהו שהוא אמת, אז איך בדיוק הדת מפריעה לך לגעת באותה אמת? הרי גם תפיסת עולם זה דבר מגביל. המושג חופש הוא מתעתע כמו שהמושג דת מתעתע. אנשים חיים דקה–דקה על פי תפיסת עולם, שאני מקווה בשבילם שהיא מתעדכנת כל הזמן. הרוב חותמים בגיל 14 על תפיסת עולם – וזהו. בשמה הם יישבעו. אם אתה מרוכז – אתה בוחר. אני כלוא בעל כורחי בחיפוש אחרי רגע אחד אמיתי. בעצם כולנו כלואים. אני מרגיש מוגבל ומסכן אם אני לא מבין, אבל זה לא קשור לדת או לחילוניות".

רוב הזמן אתה מבין או לא מבין?

"וואו. זאת השאלה הכי קשה. אני מתפלל כל יום בשביל להבין קצת, אבל זו עדיין בחירה שלנו אם להבין או לא להבין. לטעמי, אנחנו מקבלים את כל האינפורמציה כל הזמן. כל הזמן היא נוכחת. אני מאמין ביקום חי, שמדבר איתנו כל הזמן. אני בהחלט מאמין שאפילו הפגישה שלנו עכשיו היא לא סתם. הכל נעשה בשביל שתבין עוד".

ז. "תחזירו לי את השם שלי תיכף ומיד"

חשוב לך להיות מובן? קומוניקטיבי? זה קריטריון?

"כן. יש לי את היצר החזק מאוד להיות מובן וקומוניקטיבי. אני מתבאס אם אני לא מצליח. אם לא מבינים – זה מוות. שיר לעולם הוא משל על החיים, במובן זה שהוא לא החיים, אבל הוא בא לתת לך מראַה. לעולם מעורבים בו מציאות ודמיון דרך הזווית האישית של האיש שראה את זה – שזה כבר אומר שזאת לא מציאות אובייקטיבית גמורה. נניח אם אני לוקח את השיר 'ונדמה שישוב'…

באמת דוגמה טובה.

"כן, כל הזמן שואלים אותי עליו, אבל אם אספר על מה הוא – זה יבטל את שאר האפשרויות שלו. ברגע שאהבתי את לוסי אין דה סקיי, למרות שהייתי בן 14 ולא ידעתי שזה על אל אס די – הבנתי. מה זה להבין? כשאתה יכול לגעת בדבר ולאהוב אותו בדרכך. שלוש שנים פיצחתי את הראש על השיר ארול של מאיר אריאל – אבל הבנתי אותו משמיעה ראשונה. חבל על כל הזמן. הבנתי. הוא נגע בי.

נוצרה לי תפיסה שאני לא מובן, ואני לא מבין אותה. מה לא מובן פה? המפתח מבחינתי הוא פשוט: אני כותב את העולם כמו שאני רוצה לראות אותו והוא לא קיים. הפער הוא הכאב. בסך הכל אני לא אוהב להסביר את השירים שלי, כי ככה אני הורג אותם. למה ההשקפה שלי יותר טובה משל מישהו אחר? אני לא חתום על מוסר ההשכל. כמבקר מוזיקה, אם האמן היה מסביר את השירים שלו – אז לא היתה לי עבודה".

היית רוצה להרחיב את קהל היעד של המוזיקה שלך? זה בכלל מעסיק אותך?

"בוודאי. מעניין אותי להגיע לכל בנאדם מתוך שישה מיליארד האנשים שנמצאים על כדור הארץ".

יש מוזיקאים שמסתפקים בקהל מצומצם. לדעתם, המוזיקה שלהם מגיעה למי שהיא צריכה להגיע, וגם אם מדובר בכמות מועטת, אז לא נורא. הם לא יתאמצו להפיץ אותה.

עכשיו בבליקי מעווה את פניו. "חס וחלילה. אני אוהב את השירים שאני עושה, ואני רוצה שישמעו אותם. כשאתה עושה שיר בבית, ואז מישהו שומע אותו בבית אחר – זה כיף אדיר. כשאני שומע שיר שלי ברדיו – אני שמח".

האינטרנט משפיע על המוזיקה שלך? מה דעתך בעצם על הפורום הזה? (הכוונה לפורום מוזיקה ישראלית ב-ynet שבמסגרתו נערך הראיון)

"המוזיקה עצמה לא מושפעת מהאינטרנט. מקסימום אני חשוף ליותר שירים בזכות הורדות של מוזיקה אחרת. ביקורת לא יכולה להשפיע על מוזיקה, כי היא לא מוזיקה. אבל הפורום הזה, זה אחלה דבר. קשה לתאר. לא היה לי דבר כזה כשהייתי נער שאוהב מוזיקה, ואני אהבתי מוזיקה מאוד–מאוד. הקטע המדהים הזה שאתה יכול לראות הופעה, ולכתוב עליה, ואנשים יקראו את זה ויגיבו על זה. זאת זמינות פנטסטית. זה לא נורמלי. ויש עוד דבר שהאינטרנט עשה: הוא נתן הרבה מאוד עוצמה לאמנות שהיא מחוץ למיינסטרים. ופונץ' נהנתה מזה מאוד".

אתה נכנס לפורום הזה?

"נכנס. בהתחלה לא רציתי להיכנס, אבל זמרת אחת שלא אגיד את שמה הכריחה אותי. היא אמרה לי: אתה לא יודע מה הולך כאן, ונכנסתי. מה הרגשתי? אתה קורא את השם שלך, וזה קטע פאקינג ווירדי. איזה אמוציות! תחזירו לי את השם שלי תיכף ומיד! וואו. ואז אחרי שבועיים–שלושה כאלה, אתה קולט שאותו אדם שכתב את השם שלך באמוציה הכי גדולה בעולם, יעשה בעוד רגע משהו אחר. לך זה אכפת, כי זה השם שלך, אבל לו זה אכפת רק באותו רגע. השם שלך הוא בסך הכל מנוף לדעה שלו ולשם שלו. ובעצם זה הרבה פחות ממה שזה נראה. השם שלך זה לא אתה".

אתה מודע להייפ שהיה סביב פונץ' בפורום? מה דעתך עליו? אנשים התחילו לדבר במונחים של כוחות האור מול כוחות החושך…

"זה עשה טוב לפונץ' – חשף אותנו חזק מאוד. אבל צריך להיכנס לפרופורציות. הרי מי שכתב בפורום על כוחות האור והחושך, עשה לעצמו אחר כך חביתה, שתה חלב, ואחר כך ראה משהו בטלוויזיה, ומקסימום אולי גם שמע תקליט של פונץ'. באותה תקופה של האלבום 'דנה ראתה עבמ' קרה משהו לפונץ'. היתה עוצמה, וזה לא בא מהפורום, הפורום רק ביטא את זה. זה עושה לך משהו. הגעתי לקמבק של פונץ' אחרי תקופה סוערת בחיי – לטוב ולרע. אם יצאתי מזה חי – אני יכול כל דבר. ואז באה העוצמה הזאת מכל הקהל, והכי הרבה הרגשנו את זה בהופעות. ולא ציפינו לזה".

מאיפה זה בא?

"אין לי מושג".

איך ייתכן שאין לך מושג?

"לא יודע, אולי דווקא בגלל שאני בא מתוך זה".

ח. "ההרפתקה הכי קיצונית שעשיתי בחיי"

מה קורה עם התקליט החדש של פונץ'?

"קודם כל, פונץ' עכשיו היא להקה חדשה לגמרי, בלי שלום גד, ועם זמרת – דנה בקר. לגבי התקליט: יותר מהמחצית שלו כבר מוקלטת. מבחינתי ההתלבטות הכי גדולה לאן לקחת אותו קשורה לזה שאני עוד לא יודע אם השם שלו יהיה 'פינוקיו' או '12 וריאציות חורפיות על לב שבור'. אני סאקר של טייטלים כי מפה הכל נגזר, לאיפה הולכים. כרגע מה שיש לנו זה יותר פינוקיו. בעוד ש'דנה ראתה עבמ' קורה בחושך, במקום שבו כבר יודעים שמשהו לא בסדר, אבל לא יודעים להגיד אותו – פינוקיו הוא מואר, בהיר, ברור. השקר הגלוי. דנה לקח 6 שנים, ואני מקווה שהפעם זה יהיה יותר מהיר. הוא עדיין לא מפוענח לגמרי. הרי יש את התהליך הראשוני, שבו מתאהבים, אחר כך מתחתנים לכמה דקות. ואני עוד לא התחתנתי איתו לגמרי. כרגע אנחנו מגלים אותו תוך כדי תנועה. ברגע שאני אדע איך קוראים לו – הוא ייגמר בשבוע. בכל מקרה, ברור לי שלפני החורף הקרוב".

זה עוד מעט.

"נכון. ובינתיים דנה עוד נוכח".

מה לגבי התקליט שלך?

"אני כותב אותו בארבע השנים האחרונות. יקראו לו 'גברת עם יהלומים'. הוא מאוד–מאוד שונה בשביל מי שמכיר את פונץ' ואת 'אלבום המצעדים'. זאת ההרפתקה הכי קיצונית שעשיתי בחיים שלי, ולכן זה לוקח זמן. אבל אני כבר בשיר האחרון. חוץ מזה, אני עובד על אלבום נוסף – פרויקט של בועז כהן ושלי, שעומד לצאת בחו"ל. ויש גם את הדיסק של 8 דקות ביום, שאנחנו לא מפיצים רשמית בגלל זכויות הפצה, אבל אני מחלק אותו במתנה"…

בדצמבר כתבתי עליך בפורום, אחרי הופעה של פונץ': "תוך כדי השיר בבליקי נראה פתאום מרוכז בהתבוננות פנימית, כאילו ההופעה היא אמצעי בשבילו לפגוש את עצמו". זה נכון באופן עקרוני?

"כן. אני מודע לעובדה שיש קהל ויש הופעה, אבל בסופו של דבר, הופעה טובה זאת הופעה שבה נגעת במשהו מעצמך".

2003, פורסם בפורום מוזיקה ישראלית ב-ynet (ראיון ראשון במסגרת פרויקט ראיונות עומק בלעדי שיזמתי לפורום הזה)