תוך כדי העצב המסתורי שבשיר "ונדמה שישוב", כשנדמה שאי אפשר כבר לחדש, ובכל זאת להקה וקהל מתמזגים להכיל ולהחצין את הזעקה, אני מוצאת את עצמי צוחקת – "מזמן כבר מילים לא נגעו בה" – בדיחה אסוציאטיבית פרטית. ואז אני מבינה שהשירים, שתמיד חשבתי שהם מקום של ודאות, שמה שלא יהיה, הם ימתינו ויעניקו את היציבות שציפינו לקבל מהם, הם בעצם ספוג, ושכאשר אנחנו משתנים – גם הם משתנים. אולי מחשבה מובנת מאליה, אך בשבילי אמש היא היתה תגלית.

בהתחלה, אגב, היה נעים ותו–לא, והרגשתי שבשביל לצאת מהבית אני צריכה יותר מזה – עם כל הכבוד לאנשים שעל הבמה, שאני באמת מחבבת. את ששת השירים הראשונים הם שרו בנינוחות ובלי להט. החיים שלהם לא היו תלויים בשירים היפים ("השטח העצוב", "הוא מסתכל בה כל הזמן", "מסע אל תוך גוף האדם" – ששלום גד ביצע במהוקצעות אדישה, "גלגל את התחנות" ו"בואי נתנשק").

אבל אז הגיע "ווקמן". הבמה התמלאה בדריכות, ובעקבותיה האנרגיות התוהות, המפוחדות, בחוזק שרק חוסר אונים יכול לייצר. "גלגל את התחנות בווקמן של המשיח"! צרח יוסי בבליקי. "ליאור, תגיד שזה זיפים. ליאור תגיד שזה זיפים", הם דרשו, מסמנים את המפנה לטובה, שהתייצב מאותו רגע בכוח האחריות שקיבל על עצמו כל שיר לחוד, עד לסוף ההופעה.

"עדינה" הגיעה. לכאורה להיט לעוס, מה כבר אפשר לחדש. אבל פונץ' שרה אותו כאילו שהיא להקה חדשה שמשתאה עדיין מהכוח של שיר טרי. אחר כך הם סחפו ונסחפו תוך כדי "שיטוט ברחובות". "מנסים מהבוקר לכתוב את הספר", הם שרו. המקום שלי איפשר לי להתבונן בבליקי מקרוב. תוך כדי השיר הוא נראה פתאום מרוכז בהתבוננות פנימית, כאילו ההופעה היא אמצעי בשבילו לפגוש את עצמו. "אבל יהיה", הוא שר, "ויהיה, ויהיה" – ואז חייך לתוכו, מתוך שמחה, כאילו נתקל בוודאות המוחצת של התקווה. התרכזתי בו בתקווה להידבק.

אחר כך באו "סוויטת יום העצמאות", "מחר השמש תזרח", ו"התקווה", בביצוע שלום גד. קיוויתי שזאת הזדמנות לפענח את הפרשנות של פונץ' להמנון שלנו, אבל שום דבר לא התברר לי. שלום, שרוב ההופעה ניגן מאחור, בלי קשר עין עם הלהקה ועם הקהל, לא חידש דבר ולא נראה משכנע בצורך שלו להיות על הבמה. כשנשמעו הסירנות הצורמניות שמלוות את השיר, הוא התכווץ לרגע בהבעה של כאב, אבל התעשת, לבש שנית את הכיסוי הלא חדיר ומיהר למקומו הנידח בדיוק כשהתחיל "ונדמה שישוב".

לא אסקור את שאר השירים. מי שאוהב את פונץ' אוהב אותם בכל מקרה, והצטער על אלה שנעדרו, ומי שלא אוהב? מן הסתם לא יתעניין.

מהסבב הנוכחי של פונץ', זאת ההופעה הראשונה שלא הוכרזה כ"חגיגית". אולי אותה "חגיגיות" מוגזמת, שנבעה מיחסי ציבור יומרניים, היתה זאת שפגמה בהופעותיהם הראשונות (לפי עדויות של אחרים, אני מודה). אמש הופיעו שתי להקות ב"תמונע". תחילה להקת חימום בשם פונץ', ששרה שישה שירים כדי לחמם להקה אחרת – פונץ', שפרצה מתוכה פתאום כדי להגשים את הפלא. יוסי בבליקי, אלי שאולי, שלום גד, בועז כהן ושמעון בן לולו הצליחו בסופו של דבר לחבק במיתחם שיצרו בין היציב למתחדש.

פורסם ב-20.11.2003 בפורום מוזיקה ישראלית ynet